מה תעשו אם תדעו מראש שאף אחד לא יקשיב למה שיש לכם לומר?

לפני שאני פותח בסיפור השבועי שלנו, אני רוצה לשאול אתכם משהו.

בואו ננסה לדמיין שאני כותב לכם כעת, ואני יודע שאף אחד מכם לא באמת מתייחס לדברים שאני כותב, או אף אחד מכם לא לוקח ברצינות את מה שאני כותב. איזו הרגשה תהיה לי, לדעתכם? בואו נתאר לעצמינו מה יקרה במצב כזה, שאני יודע את זה מראש, כבר כשאני כותב. איזו הרגשה לא נעימה זו...

וכאן אני רוצה לשאול אתכם בדיוק את אותה שאלה: איזו הרגשה היתה למשה רבנו, כשמראש הוא ידע שפרעה לא ישמע לדבריו, ובכל זאת היה צריך ללכת לדבר אליו?

הקב"ה אומר לו: "אתה תדבר את כל אשר אצווך... ואני אקשה את לב פרעה... ולא ישמע אלכם פרעה".

איזו הרגשה לא נעימה! מה באמת עבר שם על משה?

את ההסבר לזה אני רוצה לתת דרך הסיפור השבועי שלנו.

מראש אני מקדים, שאני הולך להתייחס לתופעה נפוצה מאד מאד בתקשורת בין בני זוג ובין אנשים בכלל, תופעה שגורמת להרבה תסכולים וקצרים, ואני חושב שאם נהיה מודעים לזה – נוכל לנהל את עצמנו בצורה מושכלת יותר וכך לחסוך הרבה כאבים וחוסר הבנות.

אז בואו נצא לדרך (מובן שעשיתי שינויים, שלא נזהה חלילה במי מדובר).

לפני מספר שבועות נכנסו אלי זוג לקליניקה. נחמה פתחה ראשונה, ודיברה במשך מספר דקות כמה שקשה לה וקשה לה וקשה לה, ואז, כשסיימה לדבר, פניתי לזבולון בעלה, ושאלתי: "מה אתה מרגיש עם הדברים שאשתך אומרת?".

הוא ענה לי: "אני לא רואה שום טעם לענות, בלאו הכי היא לא תקשיב למה שאני אומר".

"מה זאת אומרת לא תקשיב?", הקשיתי.

"נחמה אף פעם לא מקשיבה ברצינות למה שאני חושב ומרגיש. לא מעניין אותה מה עובר עלי, היא עסוקה בעצמה – בטענות שלה, בתסכולים שלה ובכעסים שיש לה עלי, אז עם השנים למדתי פשוט לשתוק. אני מנהל את עצמי לבד, ומשתדל לצפות לכמה שפחות מנחמה".

זבולון אפילו לא נאנח. הוא נראה מנותק לגמרי מהמצב של הזוגיות שלו, כמו שאמר – אפס ציפיות.

הסתכלתי על זבולון בעיניים, ולא ויתרתי.

"אני רוצה להבין יותר לעומק מה גורם לך לא לבטא את עצמך. מה זה נקרא 'לא מקשיבה ברצינות'?".

"לא מקשיבה ברצינות זה אומר שנחמה עסוקה בעצמה. זה לא משנה מה אני אסביר ואתרץ, היא אטומה ומתעקשת על עמדתה".

"את זה אני מבין", עניתי בסבלנות, "ועדיין אני לא מבין איך כל זה משפיע עליך עד כדי כך שהחלטת לשתוק".

"מה השאלה בכלל?", זעף זבולון, "אני מסביר את עצמי כדי שנחמה תקבל את דברי, ואם היא לא מקבלת, אז מה הטעם להסביר?".

קוראים יקרים, בדיוק למילים האלו חיכיתי.

"אתה שומע, זבולון, מה אתה אומר? אתה בעצם אומר שכל הסיבה לכך שאתה מסביר את עצמך, היא מתוך מטרה לייצר שינוי אצל נחמה – שתבין, שתקבל, שתתרכך, שלא תכעס...".

"ברור", הגיב זבולון בחוסר סבלנות.

"האם, לדעתך, יכולה להיות סיבה נוספת שתניע אותך להסביר את עצמך?".

"מה עוד יכול להניע אותי חוץ מזה שאשתי כועסת ואני רוצה להרגיע את הכעס שלה?".

"האם אתה רוצה להיות כזה מין כפתור שלוחצים עליו, והוא פועל בתגובתיות בדיוק בהתאם ללחץ שמופעל?".

זבולון שתק למשך כמה רגעים. הוא ניסה לעכל את הרעיון. ניכר שמעולם לא חשב על כיוון כזה. תמיד התרגל לראות את עצמו כאוטומט.

"אבל מה זאת אומרת? אם אני מסביר ואשתי לא מקבלת, אז מה הטעם למה שאני אומר?".

"מה הטעם באמת?", החזרתי בשאלה.

זבולון תלה בי עיניים שואלות, אבל אני לא מיהרתי להגיב. רציתי לתת לו את ההזדמנות לייצר מתוכו מחשבה חדשה.

"אולי להסביר את עצמי כי אני רוצה להיות בן אדם? להיות הגון? להביא את עצמי באופן מסוים ובצורה שמדויקת עבורי, גם ללא קשר לאיך שהאחרים מגיבים מולי?".

החזרתי לזבולון חיוך.

* * *

קוראים יקרים, לזה קוראים "מובחנות". המובחנות מאפשרת לנו להיות מנהלים ולא מנוהלים – לבחור לנהל בבגרות את המגרש שלנו מתוך מקום של שיקול דעת והתנהלות מושכלת, בלי לתלות את הבחירות שלנו בתגובותיו של הזולת. אם הוא יגיב, והאופן שבו הוא יגיב – זה המגרש שלו, ולשם אנחנו לא נכנסים.

ככל שנצליח לדייק את עצמינו בגבול הדק הזה שבין המגרשים, כך נוכל להיות יציבים יותר, בוגרים יותר – וכשבן הזוג יראה שאנחנו ניתנים פחות ופחות לתמרון, אז גם הוא ילמד לשלוט בתגובות ובבחירות שלו בצורה אמיתית יותר ומניפולטיבית פחות.

* * *

וכאן אני רוצה לחזור לשאלה שפתחתי בתחילת הסיפור, שאלתי איזו הרגשה היתה למשה רבנו, שמראש ידע שפרעה לא ישמע לדבריו, ובכל זאת היה צריך ללכת לדבר.

אבל עכשיו אנחנו מבינים היטב: המקום המדויק שלי הוא מקום שבו אני מצליח להביא את עצמי, ללא קשר וללא תלות באיך שזה שמולי מגיב מתייחס או מתנהל מולי. זו בדיוק הייתה עוצמתו של משה רבנו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.