רגע של היסטוריה: היוזמה המרגשת של בנות ישראל לפני כ-400 שנה

בשנת ת"י (1650) הופיע בקהילות ישראל שבמזרח אירופה רבי שמואל לוי, שהיה שד"ר – ראשי תיבות "שלוחא דרבנן", שליח היישוב בארץ ישראל, לאסוף צדקה עבור עניי ארץ ישראל. בכך לא היה שום דבר חדש. מה שהיה מפתיע בשליחות זו, היה המכתב שאותו נשא עמו השד"ר.

באותם ימים, ללא אמצעי תקשורת וזיהוי, כספי צדקות היו מופקדים רק בידי אנשים נאמנים ומוכרים, שניתן לסמוך עליהם שיעבירו את הכספים ליעדם הנכון. לשם כך היה נושא איתו השד"ר מכתבים עם חתימות של רבנים מפורסמים, ורק אחרי שרבני המקום זיהו את החתימות, הם אפשרו לו לאסוף תרומות במקומם.

רבי שמואל הלוי נשא איתו מכתב מרגש, החתום בידי "חנה בת רבי שמואל מפראג, מרת פייגל מלובלין, מרת רבקה מבראד, מרת גיטלה, מרת גרונט, מרת חנה ומרת יענטע מיבודון" (=השם הקדום של בודה, שלימים הפכה לבודפשט שבהונגריה). נשים אלו, שעלו מאירופה לארץ ישראל במסירות נפש, לחונן את עפרה, פנו בעצומה נשית מיוחדת לנשות ישראל באירופה. על המכתב חתמו כ-28 נשים יוצאות אירופה, אולי בתקווה שבנות עיירות הולדתן יזהו אותן וירצו לתרום להן.

הימים ימים קשים באירופה. אחרי גזרות ת"ח ות"ט, היישוב היהודי הידלדל ונחלש. הוא הוכה קשות, גשמית ורוחנית, והתרומות הקבועות ירדו בהיקף גדול. מנהיגי הקהילות קבעו כפי ההלכה "עניי עירך קודמים", עיירות היהודים מלאו בפליטים, יתומים, אלמנות, חולים, אנשים שירדו מנכסיהם, ולהם נזקקו ראשונה.

מצד שני, מצוות ישוב ארץ ישראל, היתה תלויה מזה כמה דורות בתרומות אנשי הגולה. זה לא רק ענין של חיים ומוות עבורם, אלא עבור כלל היישוב היהודי בארץ ישראל, שאינו דבר של מה בכך!

עקב המחסור, גם מצבה של ירושלים הורע. ביישוב היהודי הקטן בירושלים היו 700 אלמנות! חלקן אף היו פליטות מפרעות ת"ח ות"ט.

כך נולדה יוזמה מרגשת זו של בנות ישראל שבירושלים, המתארות את מצבן הנואש של הנשים הבודדות, ומבקשות "לא לערבב צדקה זו עם מעות צדקה המיועדות לגברים שבירושלים, שרגילים לשלוח בכל שנה".

בעד התרומות מבטיחות נשות ירושלים כי תלכנה בכל יום שני וחמישי אל הכותל המערבי להתפלל עבור התורמות, וכן תתפללנה בעבורן מדי חודש בחודש ליד קבר רחל אמנו.

האגרת נדפסה בהוצאה מיוחדת, עם שער מרשים וציור של בית המקדש, תחת הכותרת "ופדויי ה' ישובון ובוא ציון ברינה", ועם הכיתוב "נדפס בקונשטנדינא". אברהם יערי, שפרסם את האגרת מחדש בזמננו, מציין כי האגרת לא נדפסה באמת בקונשטנדינא, אלא שהיישוב חשש להסתבך מבחינה חוקית מול השלטונות בירושלים, בהדפסת מסמך שיש בו ענין ממוני ומשפטי, ולכן "העביר" באופן וירטואלי את היוזמה למקום רחוק...

הנשים חותמות את האיגרת במלים: "אנחנו הנשים הסכמנו לתת מכתב זה בידי היהודי הטוב החבר ר' שמואל לוי מקהילת קודש פרנקפורט", ומצרפות את חתימת שמותיהן.