יש משהו מרגש שכשפרופסור גדול בתחומו מדבר בהערכה על ההלכה היהודית

יש משהו מרגש כשדמות מעולם אחר לגמרי מעריכה את האנשים שאתה הכי מכיר והכי מוקיר, חי לאורם, ומתייעץ עמם. לא שאנחנו זקוקים לאישורים שאשרינו, אלו גדולי התורה שלנו, אבל זה תמיד נעים להרגיש.

יש משהו מרגש כשגם מי שרחוק ממך בחיי היומיום, יודע לדעת כמה חוכמת התורה הקדושה שלנו היא היסוד ואין אחר.

זה כבר מספיק, אבל אני מגבירה טיפה: יש משהו מרגש כשאדם super מקצוען ו-super ידען בתחום שלו, כזה שהעולם שלו הכריז עליו, באופן פורמלי, שהוא "הכי" בתחומו, מדבר בפומבי בביטחון על ההלכה שלנו.

להפסיק לדבר ברמזים?

אז הנה: בחמישי לפני שבועיים, ישבתי בשיח שבו דיבר פרופ' אהרון צ'חנובר, זוכה פרס נובל לשנת 2004, המדען היהודי הראשון, שזכה בפרס נובל לכימיה. אורית וולף, חברתי האהובה, פסנתרנית בינלאומית, הכי כשרונית במדינה, ישבה ודיברה איתו בין לבין נגינה של יצירות על פסנתר הכנף בקונצרט שלה.

פרופ' צ'חנובר סיפר באופן מרתק על הילדות שלו, על המעבדות החדשניות, על שינויים בתחום הרפואה בעתיד, ועל הפיכתה לאישית הרבה יותר. מעבר לפריצות הדרך הרפואיות שהוא מוביל במחלת הסרטן ובריפוי שלה, במחלות ניווניות והריפוי שלהם, הם דיברו באותו שיח, אחרי שהוא סיפר על החלבונים בתוכנו וכיצד נוצרות מחלות, היא שאלה אותו, מה הוא עושה עוד, חוץ מהעבודה המסורה שלו.

אני הקשבתי, ובלבי אמרתי "אה, בטח הוא נוסע על אופניים, עושה ספורט", אבל הפרופסור הפתיע בתשובתו, אפילו אותי. הוא התחיל לדבר ונדרכתי.

שאלתי אותו רשות, לצטט את דבריו, והוא הסכים. אני מבקשת מכם לחוות איתי יחדיו את ההודיה לבורא עולם, שזכינו להיות מיושבי תורתו וממקיימי מצוותיו. לחוות איתי יחדיו את הערכתו להלכה היהודית.

הוא סיפר שבשנים האחרונות הוא נהיה חובב-אוהב של חזנות.

אחרי המשפט הזה, הוא הגדיל והסביר על זה שהחזנות היא כבר לא תחביב אצלו, אלא מקצוע.

ושיש לזה הרבה סיבות. האחת היא, כך הסביר, שמאחורי החזנות, עומדת תפילה. "החזנים שרים תפילה, והתפילה היא מרטיטת נימים, אני תמיד מביא דוגמה את תפילתו של שליח הציבור במוסף יום הכיפורים וראש השנה, ממש לפני תפילת המוסף החשובה, כשהוא עומד לפני ארון הקודש".

הוא הוסיף וסיפר על אבא שלו שהיה מספר לו שבפולין, "בבית הכנסת הגדול בוורשה, בעצם לא ראו את היהודים, אבא היה מספר לי על איך עשרות אלפי יהודים היו מסתופפים מסביב לבית הכנסת מתחת למשטח גדול של טליתות לבנות, והחזן אומר, הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני.

"זו התפילה שקודם התפילה, איזו אחריות הוא נושא על גבו ביום הכיפורים שכל התפילות של כל הקהל תתקבלנה, על גבי זה נוספה מוסיקה, מוסיקה עם שורשים, זה מרטיט".

אני כבר הייתי עם דמעות, אבל אז הגיע הרגע האמיתי.

ופרופסור צ'חנובר המשיך: "זה היה במלחמת יום הכיפורים הייתי רופא קרבי. ותוך כדי המהומות של המלחמה היה לי חבר דתי, אורתודוקסי, והתחלנו לדון ביננו, מה עושים בשדה קרב כשיש רופא בודד.

"אני בטוח שהרופאים ברצועה מתחבטים גם היום בשאלות כאלה. אם יש לך עשרה נפגעים, קשים וקלים במי אתה מטפל ראשון. תטפל קודם בקלים, הקשים, יעברו מן העולם. תטפל קודם בקשים, הקלים יהפכו לקשים, אז איך אתה ממיין נפגעים?".

הפרופ' המשיך, ואני הקשבתי בקשב רב.

"הלכנו לרב בבני ברק, הרב זילברשטיין. קבלת הפנים היתה מדהימה. הרב אמר לנו, שזו שאלה לסנהדרין גדולה, זו שאלה של חיים ומוות, שזה לא כזה פשוט. רצינו לדעת מה ההלכה אומרת בדבר".

אני דמיינתי את רמת אלחנן, את רחוב גיבורי ישראל, את רחוב זוננפלד, את הפרופ' והרופא החבר שלו, באים, לפני חמישים שנה לרב זילברשטיין, בדיוק כמו שאנחנו באים אליו לשאול שאלות.

"הרב זילברשטיין אמר לנו שזה ייקח כמה ימים ושהוא יתייעץ גם עם אב בית הדין הרבני, שהיה חתנו, הרב אלישיב זצוק"ל. ונתן לנו תשובה כתובה כעבור כמה ימים. תשובה מבוססת הלכה על תקדימים וכו'. התשובה מצאה חן בעינינו.

"מאז, אנחנו חמישים שנה אחרי, מתכנסים אחת לחודש ברציפות. הרב זילברשטיין הוציא לאחרונה בקבצים שבעה כרכים של פסקי דין שלו שמכסים טווח גדול של נושאים בתחום. ומה משך אותי בעצם, זו לא רק חוכמתו של הרב והתמצאותו, אלא אין היום, ואני לא יהודי דתי במובן הפשוט של המילה, אין שאלה מודרנית ככל שתהיה, החל ממחלה גנטית, דרך שינוי גנים שאין לה תקדים הלכתי.

"העושר הספרותי של ההלכה היהודית הוא פשוט לא יאומן".

תודה, ה', אמרתי בלבי, עם דמעות, תודה ה' על הידע היהודי של ההלכה הזאת. על הזכות לחיות חיים לפיה, לגדל ילדים לאורה.

ידעתי שכשאשלח את הסרטון של הפרופ' מדבר לחברותיי, הוא ישלח מהן הרבה קדימה לכל מי שיש לו לב יהודי עמוק.

להתראות.