חייבים להיגמל מהשיח המפלג

חידה: מה הקשר בין כושים, פרסים קמצנים ומפגרים? ובכן, כולם ביטויים שהיו בעבר בשימוש לא מבוטל בשיח הציבורי ונחשבים היום לא-לגיטימיים. "כושי" הייתה מילת גנאי לאתיופים או אפרו-אמריקאים (לא מזמן ראיתי טקסט מהאייטיז שבו המילה הזו כיכבה בטבעיות), "פרסי קמצן" הוא הגדרה ירודה שנשכחה אי-אז בארכיוניהם של בדרנים זולים ונשכחים בעצמם משנות השמונים, ו"מפגר" הוא ביטוי שעד היום נמצא בשימוש בשפתם של טינאייג'רים בעלי לקסיקון רדוד, אבל שום אדם מבוגר שמכבד את עצמו לא ישאל מישהו אחר "תגיד, אתה מפגר?", כמו שהיה שואל כנראה לפני עשרים-שלושים שנים. עברנו כברת דרך בעשורים האחרונים, מתברר.

לבריכה הדלוחה של אותם ביטויים שליליים ופוגעניים שנעשו עם השנים לא-לגיטימיים, עלינו להטיל שלל ביטויים מפלגים ומלאי שנאה שהשתרשו כאן בשנה האחרונה: שמאלנים בוגדים, ימניים משיחיים, פריבילגים עם רולקס, טייסים משתמטים, מחריבי הדמוקרטיה, קואליציית המשתמטים שבוזזים במלחמה ועוד כהנה וכהנה ביטויים בזויים ושיח חדור שנאה, שנבראו מן הסתם בביבים אפלים ורעילים - או לחלופין במשרדי פרסום יוקרתיים.

מילא, לפני פרוץ המלחמה היה קל יותר לטעות, אבל היום כבר ברור לכול שהשיח הרעיל והמפלג הזה הוא שדחף אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום: בין שבמתן פרשנות (שגויה) בקרב אויבינו שהדבק שמחבר בינינו איננו עוד, בין שבעצם בעירת השנאה הפנימית בינינו עד למקום שבו פירומנים למיניהם זרקו לזירה הציבורית מגוון רימוני עשן שסימאו את עינינו וגרמו לנו להתבלבל ולחשוב שהאויב האמיתי פנימי ולא חיצוני, ובין שברמה הרוחנית החלשנו את עצמנו ואיבדנו את הזכות לברכת שמיים שנובעת מאחדות בתוכנו.

כנראה לא למדנו את הלקח שחוזר על עצמו מדורי דורות, ושוב הפנינו את המוח היהודי, את השכל המבריק ואת היצירתיות המתפרצת לכרסום פנימי מתמשך ועיקש. יש אולי עשרה אחוזים קיצוניים משמאל ועשרה אחוזים קיצוניים מימין שדאגו לכך, ובתווך שמונים אחוזים, שחלקם נסחפו אחרי השוליים הקיצוניים ותרמו לטרלול הכללי של השיח הציבורי כאן. זה הזמן לנהוג כדמוקרטיה מתגוננת ולהגיד: עד כאן. גרמתם לנו שיסוי איש ברעהו, אבל מכאן ואילך אתם עצמכם תיעשו לא-לגיטימיים.

מובן שאפשר להתווכח, אפשר להביע חילוקי דעות, אבל נראה שלקחנו את זה כמה צעדים קדימה. השיח הרעיל הפך בשנה האחרונה למשהו בלתי נסבל, שהופך אותנו מאחים שמתווכחים לאויבים מושבעים. בשיא המאבק הפנימי היה אפשר להרגיש שחלקים מאיתנו מעדיפים להגר למדינה "צודקת" יותר (אירלנד? איסלנד?) מלהיות חלק ממדינה "לא דמוקרטית", ולחלופין נראה שאחרים העדיפו את תיקונה הצודק והנכון של מערכת המשפט, אבל עשו זאת בצורה אגרסיבית ומהירה מדי, מבלי לקחת בחשבון את האימפקט על הלכידות החברתית כאן בארץ.

ועל מה בעצם היה הוויכוח והזעם הקדוש הזה משני הצדדים? למה הוא הוציא מאיתנו כל כך הרבה רעל, עקשנות ואפילו ויתור מסוים על מה שבנינו כאן יחד במשך 75 שנים? כי כשכל צד מתבצר בחרון אף בעמדתו הטוטלית, שכמובן רק היא צודקת, וכל דעה אחרת עלולה לגרום חורבן, רשע, אנרכיה, שחיתות, דיקטטורה (של הימין או של מערכת המשפט, מה שתבחרו), התובנה הזו סוללת את דרכנו לקיצוניות חסרת פשרות וגם לשיח מפלג. הכול מתחיל מהשיח המפלג, הוא הפתיל שמצית בסופו של דבר את מערכות העצבים של המדינה.

מחרחרי פילוג תמיד יהיו בתוכנו, השאלה היא כיצד נתייחס אליהם. אם נמשיך לגלות סבלנות לנוכח חוסר סובלנות ולמשוך בכתף מול כל אדם, פוליטיקאי, איש תקשורת או סלב שמתבטא בשיח מפלג, לא נצליח למגר את הרעה החולה הזו. 

ההצעה שלי היא להפוך את אותם מפלגים ללא-לגיטימיים, לאישיויות לא-רצויות. למחות מולם גם בארוחת ליל שישי משפחתית ("אל תדבר ככה לידי"). ואם השיח הזה עובר בתקשורת, להפסיק לצרוך, להפסיק לעקוב ולהגן על עצמנו מפני הרעל הזה (בדיוק כמו שרצוי שלא לצפות בסרטונים מהטבח המפלצתי. לא נכון להכניס רעל לעיניים או למוח גם אם הוא ויזואלי וגם אם מדובר "רק" בשיח רעיל על אחינו). ככל שנרבה להפגין חוסר סובלנות כלפי מחרחרי הריב למיניהם – כך הם יבינו שזה אולי מושך תשומת לב, אבל באותה מידה גם פוגע בהם והופך אותם לדמויות לא-רצויות, לא-מקובלות ובעלות לגיטימציה פחותה בהרבה.

קל מאוד לחזור אל השפה ששלטה כאן עד שמחת תורה, אבל אם לא נעשה מעשה ונתפלג מהמפלגים המקצועיים למיניהם, השיח המכוער הזה ימשיך לשלוט כאן. וההיסטוריה, כמו שכולנו יודעים, נוטה לחזור על עצמה. בדיוק כפי שחזרה על עצמה גם ביום הנורא ההוא.