"הלוואי שאלישע הי"ד הספיק לסיים את הרמב"ם היומי"

התקופה הזאת, עם כל הקושי האדיר שבה, מגלה מצד אחד את המתיקות שיש בעם שלנו – ריבוי החסד, העזרה, התרומה ההדדית והאחווה, ומצד שני את הגבורה שפורצת מתוכו. פתאום אנו פוגשים אנשים שחשבנו שהם פשוטים, שחיים לידנו ולא באמת הכרנו אותם, או ליתר דיוק אפילו הם לא הכירו את העוצמות האדירות החבויות בהם, אילולי הניסיונות הזוועתיים שהם נאלצו לעבור.

בכל בוקר לקום ולשמוע את שתי המילים שלצערנו רווחות מידי בתקופתנו, וכל כך לא רצויות אצלנו: "הותר לפרסום"... הלב מתכווץ וממאן לקבל שוב ושוב את הבשורה הכואבת והמרה.

בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי הולכת משבעה לשבעה של החיילים המתוקים והגיבורים שלנו, מנחמת ומנסה לפגוש את עם ישראל המתוק מכל קצוות הקשת, מכל המינים והסוגים, באים לנחם, להרגיש חלק מהעם.

ובכל פעם מחדש, לפני שאני נכנסת, אני חושבת לעצמי - מה לומר? מה יש כבר לומר? אבל אז אני נפגשת בעוצמות של הנשים שמטלטלות אותי. ממה הן קרוצות? מהיכן הן שואבות את הכוח האדיר שלהן? ותמיד, אבל תמיד, אני יוצאת מחוזקת יותר מלפני שנכנסתי.

כשהגעתי לנחם את הדס לוינשטרן באמצע השבעה, היא אמרה לי משפט שלא אשכח. הוא נצרב אצלי בתודעה והולך איתי ימים רבים. היא אמרה לי: "רוב הזמן אני בהכרת הטוב, שזכיתי לחיות עם אדם שהוא צדיק אמיתי, שזכינו בזוגיות מדהימה, שזכינו לגדל שישה ילדים, שזכינו לחיות חיים כל כך טובים ושלמים. אבל את יודעת מה מפיל אותי? את יודעת מתי אני מתחילה לבכות? כשאני חושבת כמה העולם הפסיד את לימוד תורה המתוק של אלישע".

קולטות על מה היא בוכה? שהעולם הפסיד... לא היא, לא המשפחה הקרובה שלה. התודעה שלה הרבה יותר רחבה, חושבת על הכלל ולא על הפרט, מתעמקת בעיקר בלימוד התורה.

לא חושבת מה יהיה איתה, מי יגדל את ששת ילדיה, איך הם יגדלו. היא חושבת על אור התורה שלא ירד מהלימוד של אלישע הי"ד.

בכל פעם מחדש אני נדהמת מהעוצמות האדירות שיש בעם שלנו.

היא הראתה לי תמונה אחרונה ששלחו לה ממנו, כשהוא בעזה. והוא, איך לא, היא אומרת לי, ומראה לי – אלישע לומד רמב"ם. זה הוא. הוא פשוט צדיק. כל דקה פנויה, גם בעזה – הוא פתח ספר ולמד. כל המהות שלו היא תורה.

"את יודעת על מה חשבתי כמה רגעים אחרי שהודיעו לי? לא תאמיני, אבל קיויתי בשבילו שלפחות הוא הספיק לסיים את הרמב"ם היומי. לא היה יום אחד שהוא פספס את הרמב"ם היומי, יום אחד! ועכשיו יחסר כל כך הרבה בעולם הרמב"ם שלו...".

המשפט הזה השאיר עליי רושם חזק, והולך איתי.

אמנם את הרמב"ם של אלישע אי אפשר להשלים. זה יחסר בעולם... אבל אנחנו כן יכולות להשלים את הלימוד שלו. נכון, לא כמו שהוא למד, אבל חשבתי על זה – אם כל אחת תיקח ספר לימוד יומי, משהו קבוע, אפילו לימוד של הלכה יומית – כבר נוסיף עוד הרבה אור, שהוא לא יוכל עוד להוריד למטה, לעולם הזה.

שנזכה להתחזק לעילוי נשמת כל הגיבורים שלנו, שחירפו נפשם בגופם וברוחם כדי שנוכל לחיות כאן, בארץ הקודש, בבטחה. יהי זכרם ברוך.