בוקר טוב לי. ליונתן צהריים טובים. הבוקר שלו התחיל מזמן...

"תרדי לקומה ארבע, מחלקת ילדים, תביאי להם את זה, שייקחו לו שם דם. כאן אין לנו איך לקחת לילדים...".

אני נאנחת, מסתכלת סביבי בייאוש. אף אחד כאן לא יכול לעזור לי, אולי עשיתי טעות שבאתי לכאן לבד עם יונתן ונועה הקטנה?

לא היתה לי ברירה אחרת.

אני מתיישבת, שותה כוס מים קרים. יונתן רץ בינתיים הלוך וחזור את המחלקה, מציץ לתוך כל חדר פתוח. לא נעים. לפחות נועה ישנה בשקט בעגלה...

אני מתאפסת, קוראת ליונתן, ויחד אנחנו יורדים למחלקת ילדים.

הגענו, ובמחלקה? רעש ומהומה, בלגן גדול, אני מסתכלת ימינה, שמאלה, מחפשת איזו אחות או רופאה שתאמר לי לאן לפנות, למי לגשת. אני לא מוצאת.

הרעש והבלגן מוציאים אותי מדעתי, ועל אחת כמה וכמה את יונתן. מובן שנועה מתעוררת ותורמת את קולה למהומה.

מזווית העין אני תופסת חלוק לבן. אני רצה לכיוונה של בעלת החלוק, והיא שולחת אותי בלי לחונן אותי אף במבט, לדלפק האחיות – שכמובן ריק כבר זמן רב.

נועה בוכה בקולי קולות, יונתן על סף התפרצות עצבים, ואני, אנה אני באה?

אני מכינה אוכל לנועה תוך כדי מחשבה מהירה איך מתקדמים. הרי אי אפשר לחזור בידיים ריקות, עד שבאנו את הדרך הארוכה והבלתי נסבלת הזו, ובכלל, כבר מלאנו טפסים. מה עושים?

תוך כדי מחשבות, יונתן מתחמם, מתחמם – ומתפרץ.

בלי שליטה.

רץ מכאן לשם, מושך, בועט הורס, קורע, צורח, משתולל.

מה קורה פה?

הילדים במחלקה נבהלים, האחיות כולן יוצאות מתוך החדרים והאחות הזו, שרצתי לשאול אותה, זו עם החלוק הלבן, מרימה את קולה וצועקת: "גברת, תראי איך הבן שלך מתנהג, מה זה הדבר הזה? מה את עושה פה בכלל? מה את צריכה?".

סופסוף נזכרו לשאול מה אני צריכה. אני למעלה מחצי שעה כאן מחפשת למי לגשת, קוראת וקוראת ואין יחס, ועכשיו, צעקות שכאלו...

הדמעות עומדות לי, הגרון כמעט נחנק מבכי ואני עונה לה: "אני פה כבר חצי שעה, שלחו אותי מגנטיקה שתיקחו לבן שלי דמים, ניסיתי לשאול למי לגשת ולא היה לי מענה. הבן שלי היפראקטיבי, וזמן ההמתנה הזה שבר אותו, גרם לו להתפרץ...".

"אה, את מגנטיקה? כן מסרו לנו משהו כזה, בוא, ילד, ניקח לך דם...".

היא ממשיכה לדבר, ותוך כדי כך, באמצע המחלקה, ללא שום פרטיות ולעיני שאר הילדים והצוות, היא פשוט מושיבה את יונתן עלי, ולפני שאני מספיקה לומר מילה – היא מנסה להוציא לו דם.

היא לא מוצאת וריד, ומנסה שוב ושוב, ויונתן שלי, מסכן, צורח, בוכה. הלב שלי נקרע, והיא ממשיכה, בלי רחמים.

בסוף היא מוצאת וריד, לוקחת לו דם ומשחררת אותנו בחזרה למחלקת גנטיקה. אנחנו אומרים שלום ותודה, והזלזול בעיניים שלה צועק.

אנחנו מביאים את הדמים למחלקת גנטיקה, ומקבלים הנחיות. הוראות ותשובה יהיו בעוד שלושה שבועות.

אנחנו מותשים ועייפים, פיזית ונפשית, אבל אין ברירה, צריך להמשיך.

ושוב נוסעים ברכבת, ואחר כך באוטובוס. יונתן עייף, מסתובב ומשתולל, גורר אחריו תגובות והערות לא נעימות של אנשים. אין לי כוח להתייחס, אני מתעלמת.

"גברת, את לא מבינה שמדברים אליך? תראי איך שהבן שלך מתנהג!".

אני שוב מתעלמת, אין לי כוח לענות. אני יודעת שאם אנסה לענות, הדמעות יפרצו בלי שליטה, ואני לא יכולה לעשות את זה. לא כאן. לא ליד יונתן.

אני חוטפת מבט ספקני של אנשים, ותנועה סיבובית על הרקה.

לא נורא. אני אגיע הביתה, אני אפרוק גם את זה.

מגיעים לגן. אני משאירה שם את יונתן ורצה הביתה. לא רוצה לדבר, לא רוצה לשתף, רוצה להגיע הביתה. ומהר.

לשם שינוי, הפעם הדרך קלה ומהירה יותר. אני פותחת את דלת הבית, ויחד עם זה נפתח לו מעין הדמעות הבלתי נדלה אצלי בשבועות האחרונים.

אני בוכה ובוכה, לא יכולה להפסיק. בוכה את המאמץ, את הרצון להיות אמא טובה, בוכה את הכאב ואת הקושי, בוכה את הביזיון הגדול שספגתי על לא עוול בכפי, בוכה את הספק הזה שיש בו בילדי, בוכה את עצמי, בוכה את הלבד הזה שאף אחד לעולם לא יבין...

לבד.

זו ההרגשה הכי קשה שנתקלתי בה מאז שהבנתי שמשהו לא בסדר, מאז שהנוירולוגית אמרה את שלה.

הלבד הזה קורע, מייסר, מענה.

אין שום כתף שתוכלי לפרוק עליה את הדמעות, אין שום לב שיוכל להבין, אין עין שתוכל להאמין.

הכל נראה רגיל כל כך, והכל כל כך לא.

לבד.

חולפת שעה, ומעין הדמעות נעצר לו. החיים ממשיכים, אין מה לעשות, אנחנו כבר רגילים לזה.

הלאה, ממשיכים.

* * *

"נעמה, מה נשמע? לא הספקנו לראות אותך היום, לא החלפנו מילה, רק שמת את יונתן והלכת. לא סיפרת מה היה, איך היה, מתי תשובות...".

היא צודקת. גם עכשיו אין לי כוח לספר, עדיין לא התאוששתי.

"אה, היום יונתן עם התרופה לא היה משהו, הוא היה לא רגוע בכלל, כאילו התרופה לא השפיעה עליו...".

ספרי לי על זה.

אני מרגישה שהיא רוצה שאשתף, שאספר לה איך היה, אבל באמת, באמת שאין לי כוח. אני סחוטה מכל הבחינות.

"היה די בסדר, קצת מרוח, אבל עבר...", אני משתפת בקצרה.

דינה מבינה.

"אני מקווה שאת בסדר, את נשמעת גמורה. לכי לישון, נדבר בהזדמנות. לילה טוב".

זה מה שאני עושה. הבית בלגן אחד גדול, בדיוק כמו שנראה בית כשאין אמא בשליטה.

אני הולכת לישון.

לא אכפת לי כלום, אין לי כוח לכלום. מחר יהיה יום חדש, ואולי גם קצת יותר כוח...

יוסי מגיע הביתה. כולם ישנים, גם אני. הוא רואה את הבלגן ומבין לבד.

מפשיל שרוולים ומתחיל לסדר, אוסף צעצועים, מסדר משחקים, מפנה את השולחן, מדיח כלים. כל מה שלא עשיתי – הוא עושה, ובשקט, כדי שלא אתעורר.

* * *

שוב יונתן מתעורר. השעה בסך הכל שתים עשרה בלילה. אני מוצאת אותו בסלון, מטפס על החלון.

"יונתן, מה אתה עושה פה? לילה, לך לישון".

אני לוקחת אותו בחזרה למיטה, מנסה להרדים אותו. שעה וחצי, ובסוף הוא נרדם.

אני חוזרת למיטה, מסתכלת בבית המסודר ותוהה היכן הוא, הגמד הזה... צדיק יוסי, כל הכבוד לו.

אני חוזרת לישון, אך לא לזמן רב. ארבע לפנות בוקר, ויונתן שוב קם.

הפעם לא נראה שהוא מסוגל לחזור לישון.

אני לוקחת אותו איתי, למיטה שלי, אולי שם יהיה נוח יותר, אבל יונתן מברבר לו, ואני לא רוצה שיוסי יתעורר. הוא עבד קשה בערב, וחוץ מזה, חבל ששנינו נהיה ערים בשעה שאחד מאיתנו יכול להמשיך לישון.

אני יוצאת עם יונתן לסלון, מנסה לשכב על הספה כשהוא לידי, מנסה להעסיק אותו בשקט, אבל הוא מעדיף את החלון. שיהיה...

אני לא מחזיקה מעמד, העיניים שלי נעצמות להן בכוח.

יונתן מחכה לרגע הזה.

הוא פותח את הארון בספרייה, ומוציא את כל התמונות, כל האלבומים. מדפדף, מסתכל, נהנה מהצבעים.

חלק מהתמונות הוא גם קורע וזורק.

חבל, יונתן.

אבל ליונתן אין איך להגיד את זה לעצמו.

הוא ממשיך למטבח, וכשאני מתעוררת מהרעשים, השעה חמש ורבע בבוקר. הסלון הפוך כולו, מלא בתמונות קרועות ושלמות, המטבח מלוכלך בשוקולד ובקטשופ, עוגיות וקורנפלקס מפוררות על הרצפה.

אוף! למה נרדמתי? למה לא הצלחתי להישאר ערה ולהשגיח על יונתן?

אני מנקה ומסדרת שלא יהיה שום זכר לבלגן. מסכן יוסי, עבד קשה אתמול, אי אפשר להרוס הכל במחי יד, לא יפה שהוא יקום לבלגן.

בוקר טוב לי. ליונתן צהריים טובים. הבוקר שלו התחיל מזמן...