אחיו של החייל שהוכרז חלל חטוף בעזה: "לא לסכן חיילים כדי לחלץ גופה"

נציגי צה"ל הודיעו שלשום (ראשון) למשפחת לוינסון, המתגוררת ביישוב גבעת אבני שבגליל התחתון, כי בנה, סמל-ראשון שי בן ה-19, מפקד צוות טנק, הינו חלל צה"ל שגופתו מוחזקת בעזה. בכך תמו שלושה חודשים של אי ודאות בנוגע לגורלו, לאחר שהוא ועוד שניים מחברי צוותו נחשבו נעדרים או חטופים.

לוינסון, שחקן כדורעף, נחשב מאז נערותו לספורטאי מצטיין, אך הוא ויתר על האפשרות להמשיך לשחק וביקש להתגייס לקרבי. בריאיון ל-ynet סיפרו בני משפחתו כי "החלום הגדול של שי היה להגן על המדינה והוא שילם בחייו על הגנת המולדת. הוא התגייס כדי להגן על המולדת".

עם תחילת המתקפה על העוטף, יצא לוינסון והעמיד את הטנק עליו פיקד מול המחבלים שהצליחו להיכנס לשטח ישראל באזור רעים. הוא ניהל קרב מר, במהלכו חיסל הצוות מחבלים רבים עד שהטנק נפגע מטיל RPG. שלושה מאנשי הצוות, ובהם לוינסון, נפגעו. חבר הצוות הרביעי, שנפצע קל, הצליח להסיע את הטנק עד לאתר המסיבה, שם מיקם אותו חוצץ בין המחבלים לשוטרים שנלחמו להגן על המבלים.

הוריו של שי, שלומית וכוכב, היו בטיול באוסטריה כשפרצה המלחמה. "כשהתחילו הדיווחים הקשים מהארץ שלחתי הודעה לשי 'שלח סימן חיים שהכול בסדר'", סיפרה האם, "הוא לא ענה. ידענו שהוא משרת במוצב 'סחף' בין בארי לרעים, היה לנו איכון GPS אחרי הסלולרי שלו שהראה לנו שהוא בתנועה. אמרתי לעצמי 'הוא עסוק בפעילות, הוא נלחם והכול בסדר'. יום למחרת בדקנו וראינו שוב שהוא בבארי ולא זז בכלל, זה התחיל להיות חשוד. כאן נדלקה נורה אדומה וניסינו להבין מה קורה, אבל אף אחד לא אמר לנו כלום. הקדמנו את הטיסה לארץ בשלושה ימים. נחתנו ביום רביעי, ושעה אחרי הנחיתה הייתה דפיקה בדלת של קצין העיר שאמר לנו ששי לא ברשימת ההרוגים, לא ברשימת החטופים ולא ברשימת הפצועים - והוא נעדר".

"אחרי כמה ימים הודיעו לנו שהסטטוס שלו השתנה מנעדר לחטוף. במשך שלושה חודשים חיינו את הסטטוס של חטוף בלי לדעת מה מצבו הרפואי. כל דפיקה בדלת מקפיצה אותך, כל רכב שנכנס לרחוב שלך מקפיץ אותך, אני לא יכולה לתכנן שום דבר קדימה כי זה עלול להשתבש. שלושה חודשים שחיינו משנייה לשנייה. היה אפילו קושי ללכת לארוחה, איך אני יכולה לחגוג כשאני לא יודעת אם לילד שלי יש מה לאכול? אין רצון לעשות שום דבר".

אחיו של שי, בן, סיפר כי הוא היה אדם מאוד חברותי וצנוע. "הוא היה תלמיד מצוין וספורטאי מצטיין בכל תחום - כדורסל, כדורעף, אהב לרוץ", אמר. "הוא היה הדבק של החבורה שלו, צנוע, התנדב. הוא רצה להתגייס לקרבי למרות שהפרופיל שלו לא ממש אישר לו בגלל סעיף ראייה, אבל זה היה לו חשוב, הוא ויתר על מעמד של ספורטאי בשביל זה. לא הייתי יכול לבקש אח יותר טוב".

האח סיפר כי כשפרצה המלחמה היה בקבע, השתחרר במהלכה והמשיך לשירות מילואים - שם היה עד לפני שלושה שבועות. "כששינו את הסטטוס של שי לחטוף זה נתן פרץ של תקווה חדשה, העלה את הציפיות באיזשהו מקום, עד שהודיעו שהוא כבר לא יחזור חי. ההתמודדות לא פשוטה. החיים פשוט נעצרו, אין דרך אחרת להגיד את זה. בסוף צריך לסמוך על הצבא. אני סומך עליו, הייתי חלק משמעותי ממנו".

"אני לא רוצה לסכן אף חייל חי כדי לחלץ את גופתו של אחי מעזה", הדגיש האח. "לא שווה שלי יהיה קבר להגיע אליו, אם המחיר הוא שגם למשפחות נוספות יהיה קבר. אני מאוד מאמין במה שהצבא עושה וסומך עליו במאה אחוז, מהמקום שלי כמפקד צוות משוחרר שהיה בשטח כ-90 יום, אני מבין את הקושי ומחזק את ידי הרמטכ"ל, המפקדים הבכירים ועד אחרון החיילים".