"יש יותר מ-60 קטועי גפיים בעקבות המלחמה, אנחנו כאן כדי לעזור להם"

בן וגלי, בני זוג מרמת גן, מעולם לא העלו בדעתם שימצאו את עצמם במצב בו שניהם מאושפזים בבית החולים, מיטה על יד מיטה, לאחר קטיעת רגל ימין. אבל האסון הקשה במסיבה ברעים, הביא אותם אל המצב ההזוי שנכפה עליהם, לאחר שהסתתרו יחד במיגונית, נפצעו קשה מרימון שהושלך לתוכה ופונו לבית החולים.

אין ספק שמדובר בקושי גדול ובהתמודדות, אלא שמסתבר שהיו בדרך אנשים נכונים שדאגו לסייע ולתת להם כוחות. בין הראשונים שהגיעו לבקרם בבית החולים הלל יפה היו רונן ליטבק, מנכ"ל ארגון 'הצעד הבא – לקטועי גפיים בישראל' יחד עם פעילים נוספים בארגון, כולם קטועי גפיים בעצמם, אך מנהלים חיים תקינים ועצמאיים, ללא כל מגבלה.

"כשהגענו לבקר לראשונה ישבנו דווקא עם המשפחות ולא עם הבחור והבחורה", מספר רונן, "התעניינו במצבם, סיפרנו להם על משמעות החיים עם רגל קטועה, שמענו את כל השאלות שעניינו אותם, ובשלב מסוים גם הורדנו את הפרוטזות ונתנו הסבר מלא. שבועיים לאחר מכן נערכה בבית החולים מסיבת יום הולדת לבן, ואנחנו הוזמנו. כשפגשנו שם שוב את האמא, היא נראתה כל כך נרגשת, ואמרה לנו: 'אתם האור הראשון שהגיע בתוך כל החושך הזה'".  

צילום: ארגון הצעד הבא

צילום: ארגון הצעד הבא

ממשיכים לחיות

"אור בתוך החושך". את המושג הזה שומעים רונן וחברי ארגון 'הצעד הבא' שוב ושוב, לאחר שהם באים לבקר אנשים שחוו קטיעת יד או רגל, ובעקבותיה השתנו כל חייהם.  

רונן עצמו הוא קטוע רגל, בן 47, אבא לשלושה ופנסיונר של צה"ל. "במשך כל חיי הייתי מפקד ולוחם, אך את הרגל דווקא לא איבדתי בצבא, אלא בגיל 40, כתוצאה ממחלה נדירה", הוא משתף. "עוד במהלך התקופה בה הייתי בשיקום, ביקר אותי אדם שאיבד את הרגל שנה לפניי, הוא תיאר לי מקרוב איך נראים החיים אחרי הקטיעה, ונתן לי כל כך הרבה כוחות. זה מה שהוביל אותי להחליט גם כן לבקר קטועים ואף לקחת על עצמי בהמשך את תפקיד מנכ"ל ארגון 'הצעד הבא'".

ומה אתם מציעים במסגרת הארגון?

"החזון שלנו הוא לתת לכל קטועי הגפיים בישראל את מקסימום העצמאות ומיצוי היכולות, ולשם כך פועלים בשלוש חזיתות שונות. החזית הראשונה היא הקמת קהילה שבמסגרתה יצרנו 'קבוצת שווים'. זהו דבר ייחודי, שכן אמנם קיים 'בית הלוחם' לנכי צה"ל, אך הוא מציע את שירותיו למגוון נכויות, כולל נכים פוסט טראומתיים ללא שום מגבלה פיזית, ולעומתם משותקי שתי גפיים תחתונות, עם התמודדות מסוג אחר לגמרי. אדם שנקטעה לו יד או רגל, לא מזדהה לא עם זה ולא עם זה, וממילא לא מוצא שם את מקומו. אדם עם קטיעה יוכל להגיע להישגים טובים בהרבה משל המשותקים, אך הוא זקוק ליחס שמתאים לו, ואת זה אנו באים להציע במסגרת הקהילה שהקמנו.

"אנחנו מציעים מפגשים חברתיים בהם קטועים ותיקים פוגשים קטועים טריים, יש לנו קבוצות תמיכה למשפחות ולבני זוג, וכן קבוצות להורים לילדים עם קטיעה. אנחנו מאמינים שסביבה תומכת היא אחד הדברים החשובים ביותר עבור קטועי גפיים, וזהו בדיוק הדבר שאנו באים לחזק.

"בתוך הפעילות הקהילתית אנו שמים דגש על תחום הספורט, ואני דווקא לא מדבר על ספורט מונגש, כי אדם עם קטיעה יכול להתמודד עם ספורט רגיל לחלוטין, בין אם זה רכיבה על אופניים או קיר טיפוס, גלישה על גלים או שחייה. הקטועים מוכיחים שוב ושוב שהם יכולים.

"הקודקוד השני נוגע לנושא הידע והטכנולוגיה, שכן הידע בתחום הפרוטזות בישראל מוגבל, ואילו במקומות כמו ארה"ב למשל יש ידע הרבה יותר רחב. אנחנו הצבנו לעצמנו מטרה לפתח את התחום גם במדינת ישראל, ולהביא כמה שיותר ידע ומקצועיות.

"בקודקוד השלישי של הארגון אנו נוגעים בנושא שיפור ומיצוי הזכויות, כדי להקל על הקטוע ולהביא לו את מירב האינפורמציה על זכויותיו, באופן נגיש ומעשי. בתוך כך אנו גם פועלים לשיפור הזכויות בישראל, אנו משתתפים לשם כך בוועדות בכנסת ופועלים לשינויי חקיקה ועוד".

מה אתה אומר לקטוע כשאתה בא לבקר אותו ונראה שחרב עליו כל עולמו?

"חשוב לי להדגיש שמדובר במערך גדול של מתנדבים מטעמנו, שהקמנו בשיתוף עם המערך הפסיכולוגי והסוציאלי בתל השומר. אנו מגיעים לכל בתי החולים ופוגשים לעתים אנשים שמיועדים לקטיעה, ולעתים כאלו שכבר עברו אותה. במפגשים כאלו אנו משתדלים לשקף להם את העובדה שאמנם לא הכל ורוד, אך קטיעה אינה סוף העולם.

"לאחר מכן בדרך כלל הקרח מופשר, והקטועים מרגישים בנוח לשאול את כל השאלות שמעניינות אותם ולהציף את החששות. אנו משתדלים לענות באופן מדויק, לא לייפות את המצב, אך גם לתת את ההבנה שאדם קטוע חי חיים ללא כל מגבלה, אך עם קושי שאפשר להתמודד איתו, ובפרט כשיש לו משפחה חדשה – משפחת 'הצעד הבא', שתלווה אותו מעכשיו והלאה".

צילום: ארגון הצעד הבא

צילום: ארגון הצעד הבא

מלאי רוח לחימה

יש לך הערכה כמה קטועי גפיים יש בישראל?

"אין על כך נתונים ברורים שמפורסמים מטעם הביטוח הלאומי או משרד הבריאות, אך על פי ההערכה שלנו מדובר בכ-30 אלף שמתוכם יש כ-70% אנשים מבוגרים שחוו קטיעות, לרוב על רקע סוכרתי. רבים מהם כלל לא מתעניינים בפרוטזה וגם הזכויות פחות נוגעות להם. כמובן שאנחנו משתדלים לדאוג לכולם, אך בארגון שלנו רשומים כ-1500 קטועים ששותפים פעילים לכל היוזמות שלנו ונוטלים בהן חלק. רובם חוו קטיעה כתוצאה מתאונת דרכים, אחריהם לפי הסדר הבא: מחלת סרטן או כלי דם, תאונת עבודה, ולבסוף יש את נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה".

בימים אלו, לדברי רונן, התווספו קרוב ל-60 קטועי גפיים חדשים, בעקבות המלחמה. "קטועי המלחמה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות", הוא מסביר, "יש ביניהם את אלו שנפצעו ביום בו פרצה מתקפת הפתע, רובם חיילים או אזרחים שנשארו עם חסמי עורקים בשטח במשך זמן ארוך מבלי לקבל טיפול הולם. האחרים הם בעיקר חיילים שנפגעו בשדה הקרב, בעקבות מטענים או פיצוצים".

בימים אלו משתדל רונן יחד עם חבריו לארגון לבקר את כל פצועי הגפיים מהמלחמה, אך בשונה מהרגיל, הם אמצו לעצמם שינוי גישה. "אם בעבר היה מגיע קטוע בודד מטעמנו לבקר קטוע בבית חולים, כיום אנחנו משתדלים לבוא בקבוצות של שלושה או ארבעה, עם דגש על חבר'ה צעירים שמתנהלים באופן עצמאי לגמרי עם פרוטזות. לעתים קרובות אנו פוגשים דווקא את המשפחות ולא את הפצוע שמאושפז אחרי הניתוח כשהוא מורדם ואינו יכול לתקשר. אין מילים כדי לתאר את התקווה שהמשפחות מקבלות כשהן רואות אותנו – אנשים צעירים, הורים לילדים, כולנו עובדים ופעילים. אז נכון שיש לנו פרוטזה, אך הם מבינים שזה לא סוף העולם. ברגע שהתחושה הזו מועברת אליהם, הם ממילא משדרים אותה גם לבן המשפחה שלהם, לאחר שהוא מתעורר".

רונן אינו מרשה לעצמו לסיים, מבלי להחמיא לפצועים שהוא פוגש. "אני רואה אנשים שנפצעו קשה ופונו לבית החולים הישר משדה הקרב, ובכל זאת הם מלאים רוח לחימה, חלק גדול מהם מבררים איך יוכלו להמשיך לתרום למלחמה גם אחרי הקטיעה, ורבים מהם מדברים על כך ש'ההקרבה הייתה שווה למען המטרה'. נכון שבסופו של דבר הם מתמודדים, ואין מישהו שלא שואל: 'למה אני?' ו'איך ממשיכים מכאן?' אבל כשאני רואה את הרוח החזקה של החבר'ה הצעירים, גם אני מקבל מהם כוח, ומאמין שכולנו הולכים לנצח, בין במלחמה הכללית ובין במלחמה הפרטית".