חדשות בארץ
החטופה שפגשה את סינוואר: "הוא אמר בעברית 'שלום'. הורדתי את הראש"
עדינה משה זיהתה דרך התיעוד של דובר צה"ל את המנהרות שבהן הוחזקה 50 יום: "הלכתי במנהרה ופתאום הם יצאו מהחשכה - בעלה של שירי ביבס, שטיפלתי בה, ושני הילדים הקטנים שלהם. הוא היה בטוח שהם ניצלו"
- יצחק איתן
- ט"ו שבט התשפ"ד
(צילום: Atia Mohammed/flash90)עדינה משה בת ה-72 שוחררה משבי חמאס בפעימה הראשונה. השבוע היא צפתה בסרטוני המנהרות שצה"ל התיר לפרסום, וזיהתה היטב את המקום שבו הוחזקה על ידי המחבלים.
הם היו שם 15 חטופים בסך הכל במשך 50 יום, עד שחלקם שוחררו בעסקה.
"קלאוסטרופוביה לא הייתה, אבל פחד כן", היא משחזרת בראיון לחדשות 12. "כשאני רואה פה את הבלגן הזה, אני תוהה איפה השבויים. המצב היה שם נוראי. חום מטורף. לא היה חמצן. אני דואגת מאוד לחיים פרי. אני דואגת מאוד לאלכס דנציג. אני דואגת למצגר יורם. אלה שלושה שהיו איתי".
במנהרה הפרידו אותם לקבוצות. לפי הכתבה היו איתה גם חנה פרי, נדב פופלוול, חיים פרי, אלכס דנציג, יורם ותמי מצגר, ילנה טרופנוב, רימון קירשט ויגב בוכשטב, ג'ימי המטפל הפיליפיני, דניאל ואמיליה אלוני וגם נילי מרגלית, האחות מסורוקה. היא ועדינה סיפרו שהן אם ובת.
"מהיום שהגענו לשם, התחלנו להתארגן על עצמנו. החלטנו שיהיו לנו הרצאות כל יום. אלכס התחיל עם השואה וביקשנו להפסיק", שחזרה. "אני החלטתי שאני מתווכת בין השומרים לבינינו. אמיליה הייתה מאוד אומללה שם, פחדה מאוד. והיא בכתה כל הזמן. היא פחדה מאוד מהרובים שלהם. הם הסתובבו עם הקלצ'ניקובים", עדינה נזכרת.
"פניתי שם למועלם, שזה המפקד שלהם, ביקשתי ממנו להוריד את הרובים והם הסכימו. ואז הרגשתי שאין לי מה לפחד מהם.
"באיזשהו שלב ביקשתי ממועלם שבגלל שאני חולת לב לעשות הליכות על המסדרון. ואז אני עושה את הההליכות ואני שומעת דיבור בעברית בסוף ההליכות. הלכתי ואני שומעת שם את עופר קלדרון ואת ירדן ביבס. היו להם שני מזרנים. הם היו בחשכה מוחלטת, יום ולילה. ביבס אמר לי שהוא נאבק בהם ושהוא לא יודע מה עם שירי והילדים".
"ואז חזרתי אל המועלם, אמרתי לו שאני שמעתי קולות בעברית. הוא אומר לי: 'כן, הם מניר עוז'. אני אומרת לו: 'ג'יב הון' יעני, תן לי אותם לפה, הוא הסכים שהם יבואו לביקור, ונורא שמחתי. פתאום הם יצאו מהחשכה. בעלה של שירי, שטיפלתי בה, ושני הילדים הקטנים שלהם - הוא היה בטוח שהם ניצלו".
בהמשך היא פגשה את מנהיג חמאס, יחיא סינוואר. "סינוואר הגיע אלינו, נמוך כזה. כל המלווים שלו היו מעליו בגובה. זה היה נורא מגוחך לראות אותו. אף אחד לא הגיב לו. הוא שאל: 'שלום. מה שלומכם? הכול בסדר?'. כולנו הורדנו את הראש. לא הגבנו לו. זהו, פעמיים הוא בא בהפרשים של שלושה שבועות בערך. 'מה שלומכם' וזהו. והולך".