הרמב"ן על פרשת בשלח: דבר תורה קצר לשולחן השבת

א.

"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". (שמות ט"ז, א'-ג')

בט"ו באייר, חודש לאחר יציאתם מארץ מצרים, בני ישראל מגיעים למדבר סין, ומתלוננים על משה ואהרן בדרישה לאוכל. מדוע דווקא כעת? למה לא התלוננו קודם לכן?

לדעת הרמב"ן, התשובה לשאלה טמונה בכך שהתלונה של עדת ישראל על משה ואהרן הייתה "במדבר". לכאורה מדובר בציון מיותר של המיקום, שהרי עובדת הימצאם במדבר נכתבה כבר בפסוק הקודם.

"ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבאו אל מדבר סין להודיע תלונתם כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים, אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו".

לאחר שהאיום שנשקף להם ממצרים הפך מבחינתם להיסטוריה, בני ישראל מוצאים את עצמם במדבר וחוששים לקיומם הפיזי: "מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו". הרמב"ן מעלה בהמשך את האפשרות שעד עתה לא חשבו שהם ייאלצו לנדוד במדבר.

"או כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים ועתה יש להם חדש, ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כלנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו, וזה טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר, כי תלונתם מפני המדבר. וכן אמרו 'כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב', הזכירו המדבר והקהל לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקב"ה שמע אליהם והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת".

ב.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". (שמות ט"ז, ד')

הקב"ה מודיע כי העם יקבל את הלחם מן השמיים – "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". המפרשים דנו בשאלה מה מהות הניסיון המוזכר בפסוק. לדעת הרמב"ן, מדובר באמצעי לבחון את נאמנותו של העם לבורא.

"אבל הוא כמו שאמר (דברים ח', ט"ז) 'המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך', כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון ולא יראו להם עצה במדבר רק המן שלא ידעו מתחלה ולא שמעו מאבותם ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם".

בחינה של הנאמנות לה' בתנאים של רווחה ונוחות – דירה מסודרת, שלוש ארוחות ביום ומזגן – לא בהכרח נותנת שיקוף אמיתי של המצב הרוחני. ה-CT הטוב ביותר לבחינת פנימיותם של בני ישראל ומידת נאמנותם לבוראם הוא ב"תנאי המעבדה" של המדבר – כאשר הם חוששים מרעב, מקבלים מזון אותו לא הכירו מעולם, וצריכים להמתין בכל בוקר לחידוש האספקה.

וכך גם מובא בספר דברים (ח', ב'): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא". הרמב"ן מציין כי הקב"ה "היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב, ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו לנסותם ולהטיב להם באחרונה שיאמינו בו לעולם".