סיון רהב מאיר: "יש לך גם בשורות טובות?"

"שלום סיון, שמי שלומית ברכה, אחותה של אלה אבוקסיס הי"ד משדרות. אלה בת ה-17 הלכה ברחוב עם אחיה הקטן תמיר בן ה-10. כמאה מטרים מהבית נשמעה אזעקה, וטיל קסאם שנורה מרצועת עזה, התפוצץ לידם. אלה קפצה על תמיר והצילה את חייו, במחיר חייה שלה. השבוע היה יום הזיכרון ה-19 לפטירתה.

כיוון שהשנה לא נוכל לקיים את האזכרה הגדולה בשדרות, אבקש לפרסם את הדברים הבאים כמה שיותר, לזכרה:

• נקודת האחווה. סיפורה של אלה התפרסם בעולם כולו. אבל היא בעצם רק גילתה וחשפה את מה שיש בשורש הנשמה של כולנו – מסירות הנפש שאלה הפגינה כלפי אחיה, היא מסירות נפש שרבים-רבים מפגינים כרגע כלפי אחים. נזכרנו שכולנו אחים, באותה המשפחה.
• לטפל בסכנות. הסיפור של אלה הוא תזכורת לכולנו: לא להתעלם מסימני אזהרה. שנים לפני חטיפת התינוק כפיר ביבס, שציין כעת יום הולדת שנה בשבי, כבר הבנו כמה רצחניים האויבים שלנו כלפי ילדים. אני מקווה שהפעם אנחנו מתקנים מהשורש את הטעות המרה שהביאה למותה של אחותי.
• עמידה על עקרונות. אלה הייתה מיוחדת בחייה, לא רק במותה. עד כיתה ט' למדה בבית ספר ממלכתי לילדים מחוננים. בשבתות הייתה הולכת איתי לתפילה. שבת אחת היא אמרה לי שהיא צריכה סידור כדי שתוכל לקחת איתה ולהתפלל בבוקר בכיתה. אמרתי לה: 'את בטוחה? כולם סביבך לא דתיים, אולי ילעגו לך? יציקו לך בגלל זה'. אבל אלה ענתה שלא מעניין אותה מה יגידו. היא יודעת מה צריך לעשות וזה מה שהיא רוצה.
• תפילה לגאולה. לאורך כל הלחימה מלווה אותנו הסיפור הגדול של עם ישראל בפרשת השבוע, והפעם יותר מתמיד. בשבת קראנו על שלוש המכות האחרונות שהביא אלוקים על מצרים, ובשבת הבאה בפרשה כבר נצא משעבוד לגאולה. בתפילה שגם אנחנו היום נזכה לצאת מאפילה לאור גדול ולגאולה שלמה".

מניו ג'רזי לעזה

ליל שבת. הקהילה הישראלית של טנפליי, ניו ג'רזי. דקות לפני שבת, ישר מפגישות חשובות בוושינגטון, מצטרפים אלינו רן ואורלי גלבוע, ההורים של החטופה דניאלה גלבוע.

אני רגילה להתפלל על דניאלה בת אורלי, והנה פתאום אורלי כאן. מאות אנשים מתכנסים לסעודת שבת, ורגע לפני הקידוש הרב יצחק גורשביץ, שליח חב"ד בעיר, מבקש מכולם להקדיש את "אשת חיל" לדניאלה, בתפילה לחזרתה המהירה.

זה מזמור ששרים בכל שבת, פסוק אחרי פסוק, לפי סדר הא'-ב'. מקדישים אותו לאמא, לאישה, לנשות האומה. והנה הוא מבקש שכולנו נקדיש אותו עכשיו לה. נשלח לה את המילים האלה מניו ג'רזי לעזה.

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא...
לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ...
עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ...
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ...

ככה התחילה שבת מרגשת ומשמעותית. כששאלתי את אורלי במהלך השבת מה מחזק אותה, מה נותן לה כוחות - היא אמרה שבדיוק הדברים האלה. מחוות של סולידריות וערבות הדדית מרחבי העולם, תפילות ומעשים טובים מאנשים שהיא לא הכירה קודם, אבל קשורה אליהם בעומק הנשמה.

"יש לך גם בשורות טובות?"

שמות של נופלים בקרבות בעזה החלו להתפרסם השבוע. ימים קשים. במפגש השישי והאחרון כאן עם קהילות בארצות הברית, אמרה לי שרה בלומינג, שליחת חב"ד במרילנד: "אולי יש לך בשורות טובות לבשר לנו?".

"אולי אתם הבשורות הטובות", עניתי לה. יכול להיות שמתחוללת כעת תזוזה היסטורית חיובית, בקרב מיליוני אחים ואחיות בתפוצות.

על משפחות שקשורות לארץ, שכבר מתכננות עלייה, אני שומעת פה כל הזמן, עוד ועוד. אלה גם הנתונים בצרפת.

אבל מה עם מי שפחות מחובר? הנה כמה דוגמאות למה שקורה: הרב נחום טננבוים, שליח חב"ד בשכונת יולט שבניו יורק, סיפר לי שאחרי שמחת תורה, כששמע שיש יותר מ-1,100 נרצחים, החליט שהוא יגרום ל-1,100 יהודים לקבל על עצמם עשייה מתמשכת. כלומר, פעילות חיובית שהיא לא רק חד פעמית. ככה הוא ידליק 1,100 נרות חיים של הנצחה. ההיענות אדירה. אחת כבר מגיעה לשיעור עברית ויהדות בכל שבוע, לראשונה. אחד התחיל להניח תפילין בכל יום. ואחד עומד להגיע לישראל לשנת לימודים שלמה. והרב נחום ממשיך להדליק נשמות.

ובקהילה בווסטצ'סטר ביקשו ממישהי להקריא בתחילת האירוע את התפילה למען ישראל, והיא פשוט בכתה באמצע ולא הצליחה להמשיך. הלוואי עלי התרגשות וכוונה כזו, מכל מילה.

וגם בתחנה האחרונה בפוטומק, מרילנד, סיפרה לי שרה בלומינג שאנשים שמעולם לא הגיעו, מגיעים פתאום לפעילות. הם אפילו לא יודעים להסביר למה ומה הם מבקשים, אבל הם באים.

האם זו תהפוך לתנועה משמעותית? האם היסטורית נזכור את השנה הזו רק כשנה כואבת וקשה, או גם כשנה של מפנה, של התעוררות?

אירועי שמחת תורה לימדו אותנו שהרוע יכול להפתיע ולהכאיב בדרכים שאפילו לא דמיינו. אז בואו נדמיין גם הפוך, את הטוב: שמיליוני יהודים מהעולם מתעוררים, חוזרים לעצמם, חוזרים הביתה.

בשורות טובות.

אבידות ומציאות

מילים שכתבה עינת שמשוני, אחרי שהותרו לפרסום שמותיהם של 21 נופלים:

"שלום, הגעתי למחלקת אבדות ומציאות?", שאלתי פקידה שהביטה בי מעל לדלפק עמוס ניירות וקלסרים: "כן, במה אפשר לעזור?".

"אלה המילים שלי", עניתי. "איבדתי אותן".

הפקידה שלפה טופס והחלה למלא: "זה קרה הבוקר, כן?".

"איך ידעת?", שאלתי.

"כי מהבוקר אנחנו לא מפסיקים לקבל פניות. אנשים איבדו את המילים, איבדו אמון, איבדו יכולת להתרכז. יש לנו אפילו כמה פוליטיקאים שאיבדו עמוד שדרה וחלק שאיבדו בושה. זו תקופה עמוסה מאוד כאן במחלקה. אני כבר לא מדברת על מדור קרובים. שם איבדו חברים, בני משפחה".

"כן, זה בדיוק העניין", הסברתי. "עם כל הכאב הזה מסביב, אני מרגישה שאיבדתי את המילים".

"את כולן?", שאלה.

"לא, יש כמה מילים שנשארו. יש 'כאב', 'עצב', 'מועקה' ו'צער'. אבל הן לא באמת מצליחות להביע את מה שאני מרגישה".

הפקידה סיימה למלא את הטופס והניחה אותו בערימה גבוהה של ניירות. "טוב, אנחנו נעביר את הפנייה הלאה, אבל אני חייבת להזהיר שייקח זמן למצוא את המילים שאיבדת. את מבינה, כולם איבדו את המילים שלהם".

"אז אין מה לעשות?", שאלתי.

"מה שאני יכולה להציע לך זה לגשת למחלקת המציאות. יש שם המון דברים מועילים שהופקדו לאחרונה. את יכולה לקחת משם תקווה, אומץ, מסירות, ערבות והרבה מאוד אהבה".

זו הייתה הצעה מעודדת. אלה בהחלט דברים שאני זקוקה להם כרגע.

"אבל רגע", שאלתי, "מי הפקיד כאן את כל הדברים האלה?".

הפקידה הביטה בי וענתה: "אלה עודפים שהשאירו אלה שכבר אינם".

3 דברים מיוחדים בט"ו בשבט השנה

היום, ט"ו בשבט, חג האילנות. מה הוא אומר לנו, דווקא השנה?

1. חזרנו אל האדמה, אל השורשים. השנה הרבה יותר מרגש לאכול את פירות ארץ ישראל. נזכרנו שבין הקניון לחניון, בין המעלית למכונית, יש גם אדמה. ויש לנו קשר עמוק למקום הזה דווקא, לארץ היקרה הזו. פתאום אנחנו מבינים שכל חקלאי, ובטח שבגבול הדרום או בגבול הצפון, הוא גיבור. ופתאום כולם גם מתנדבים ובאים לעזור לו.

2. להאמין בתהליך. ט"ו בשבט מזכיר לנו שצריך סבלנות בחיים. אם רוצים שדברים יצמחו ויפרחו, זה לוקח זמן וצריך להשקיע. גם המלחמה ברוע לוקחת זמן ודורשת סבלנות. הטבע מלמד אותנו שעלינו לזרוע ולשתול ולהשקות ואז לחכות, וגם להתפלל ולקוות, כי מדובר בתהליך. כל דבר בעל משמעות בחיים – מבניית זוגיות לחינוך ילדים ועד לימוד תורה – לא קורה ברגע. צריך לקחת נשימה, להאמין, להמשיך. בסוף הכול יצמח.

3. תעודות מחצית. בט"ו בשבט מחלקים תעודות, והשנה צריך לחלק כאן מיליוני תעודות הצטיינות – למורים, מנהלים, הורים, תלמידים, גננות וכל המעגלים שמסביב. תודה רבה. ביקרתי לפני כמה ימים בבית ספר שנפתח בירושלים לילדי העוטף. לדעתי הם כולם צריכים לקבל "ציון לשבח" במקצועות החשובים של החיים - גמישות, אמונה, יצירתיות, תקווה והתחדשות.

ט"ו בשבט שמח.