שווה סיפור: תראו שתתעשרו

הרבה ראו אותי כ"נסיכה על העדשה". הייתי הקטנה בבית, להורים ששייכים לסקטור הגבוה – אנשי עסקים, שנולדו במשפחות עשירות. כסף לא חסר להם, היה להם בשפע כל מה שרצו. ככה גדלתי גם אני, ילדת זהב, הבת של אבא ואמא, כך קראו לי כולם. הייתי ילדה כריזמטית עם הרבה קסם, שלדעתי, הורכב מהרבה ניצוצות של כסף – כי חיצונית היה כל מה שצריך כדי שכולם ידעו שאני לא כמו כולם: בית פרטי, גדול ויפה, רכבים יקרים שחנו בחניה הפרטית הגדולה, הבגדים, האבזרים, כולם הדיפו ניחוחות יוקרה.

אבל אם היו שואלים אותי, בשקט, הייתי מעדיפה להוריד את הכל ולהידבק לאחד הקירות בבתים של חברותי. לבלגן הטבעי והברוך, לשישה בחדר אחד, לצחוק המתגלגל, לשירים העליזים, לריחות ארוחת הערב, לחביתה הפשוטה עם הירקות, זאת שאמא מטגנת, ולא מבשלת טרחנית ודאגנית שממלאת את הבית בניחוחות גורמה ושקשוקי כוסות בדולח. אהבתי את הספונטניות, הטבעיות, הפשטות. כל חברותי רצו לבוא ללמוד ולשחק אצלי, ואני תמיד משכתי אותן בחזרה לבית שלהן, מוקסמת מהשלווה הזו, המצופה באקשן שלא נגמר.

לאף אחד לא גיליתי, אבל הנסיכה על העדשה מרגישה מאוד מאוד טוב את העדשה שם מתחת למזרן. ככל שגדלתי, העדשה רק הלכה ותפחה, גם בת איכרים כבר היתה מרגישה בה, ואני מוכנה גם להמר שהיה כבר שלב שבו היא אפילו לא יכלה להישען בבטחה במיטתה, כי העדשה, איך אומרים, השתלטה על המרחב, שניה לפני הפיצוץ שלה.

כך שיחקתי את ההצגה הכי טובה בעיר. שחקנית אלופה, שכולם רק מקנאים בה, אבל מתחת לכל הסתתרה מציאות כאובה. זה התחיל מקשיים בקשר בין הורי, אבל זה לא נעצר שם. זה הגיע לרמת אי נעימות גבוהה כל כך, שאין לי מושג איך אף אחד מהקרובים לי לא הריח.

המריבות היו קשות, בעיקר כי היו מוסוות בחיוכים ומתנות יוקרה, והכל המשיך להיות הכי טוב שאפשר.

תמיד ידעתי שזה עניין של זמן עד שהכל יתפרק. משיחות ששמעתי מעל לראשי ידעתי גם מתי יהיה הזמן המתאים ביותר עבורם - ברגע שאתחתן. לפחות, התנחמתי, אוכל להקים בית בלי כאבי ראש מיותרים. איזושהי מסגרת תוכל עדיין לתת לי את התדמית של הבת המוצלחת, לפחות שהשידוך שלי יהיה כמו שצריך.

התפללתי הרבה, חלמתי על בית טוב ובריא, וכשההצעות התחילו להגיע, הורי היו כבר בעמדת רתיחה כזו, שהכל היה נפיץ וזהיר. באמת זכיתי לבחור איכותי וטוב, ה' שמע לתפילותי ולדמעות שלא הפסקתי להוריד. התחתנתי כמו שהורי רצו, עם כל מה שצריך. שבועיים אחר כך הם נפרדו בבית הדין. ואז התגלה השבר הגדול.

פתאום כולם ידעו, הבינו. לצערי, זה לא נסגר בצורה טובה. בעוד הם היו עסוקים במאבקים ביניהם, הייתי, אני, כלה צעירה ונבוכה, צונחת לעולם האמיתי, עם דירה שקיבלתי – אבל בלי שקל ללכת למכולת.

אולי זה נשמע כמו צרת עשירים, אבל אין לי איך להסביר זאת למי שלא גדל כך. כשאתה רגיל לרמת חיים מסוימת, לרדת ממנה זה קושי עצום. לא הורגלתי לכך, לא ידעתי מה זה לספור עודף, בטח שלא לחשבן עלות של קרטון חלב. שבשבילי זה היה כמו לעמוד ברחוב ולפשוט ידיים לצדקה, לא פחות. למי אסביר שהבית היפהפה שלי, בטבורה של עיר, אמנם נקנה בשבילי, אבל הוא לא באמת שלי... (כן, גם על זה היתה מריבה). בשורה התחתונה, התחלתי להזיע ולראות את הצד הקשה של המטבע. ב"ה חוננתי בראש טוב, ולמדתי הנדסת תוכנה, מקצוע שהשכר בו יפה מאוד, אבל השוק מוצף, ולא כולם רדפו אחרי, מה גם שלא היה לי עכשיו אבא שאוכל לבקש ממנו לעזור, כי הוא מיד ישלח אותי לאמא, שתשלח אותי לאבא וחוזר חלילה.

עשיתי מה שהחיים לימדו אותי הכי טוב: התפללתי. ברוך ה' קיבלתי משרה זמנית של מילוי מקום, המשכורת לא היתה גבוהה, אבל זה היה מצוין בשבילי, גם בשביל הניסיון. בעבודה התחברתי לאחת הנשים שהיתה חברה של אחותי, אפרת. היא שמעה על המקרה שלנו, והרגשתי מאוד בנח לספר לה. היא עודדה אותי מאוד, נתנה לי כוח להמשיך להתמודד. ברחמיו הרבים, זכיתי להיפקד בתינוקת מתוקה ומקסימה שהוסיפה אור עצום לחיי. הוקסמתי ממנה, זה היה ורוד וזוהר, האושר להפוך לאמא, והחלטתי שבשבילה אני אהיה הכל, כל מה שילדה צריכה מאמא. אפרת עזרה לי מאוד, הגיעה איתי לבית החולים ועזרה לי בבית, להתארגן, להתמודד עם הדבר המלאכי הזה. ללמוד להתנהל.

הורי הגיעו, כל אחד ביומו, לומר לי מזל טוב. כל אחד גם הבטיח שהצד השני יביא את המתנה... אבל כבר לא ציפיתי. עם כל הקושי, האמנתי שה' יתן לי מה שאני באמת צריכה.

ולא אכחיש – תמיד חלמתי על עגלה מסוימת, עם כל המותגים אליהם הורגלתי. לא חשבתי על משהו אחר, ועכשיו שוב לצנוח ולשנות דיסקט, זה היה קשוח, מאוד. תוסיפו את המצב הרגיש של אחרי לידה. ואז, כמו מלאך, אפרת הגיעה. היא הלכה איתי לחנות הכי נחשקת בעיר למוצרי תינוק, וביקשה ממני לבחור את העגלה שאני הכי אוהבת. בתחילה לא הסכמתי, התביישתי, אבל אפרת ידעה לומר את המילים הנכונות ולתת את ההרגשה הכי טובה. בחרתי. אפרת הוסיפה עוד כמה בגדים ואביזרים שונים, כולם איכותיים, ממותגים, מספר אחת, בדיוק הדברים שהייתי קונה לו הייתי יכולה. היא שילמה ויצאנו.

אני, אפרת והעגלה.

באותן דקות לא היתה מאושרת ממני.

אולי זה ישמע קטנוני, אבל זה היה בנשמתי, חמצן שידעתי שאני חייבת אותו. הודיתי לאפרת ממעמקי לבי, היא אמרה שזה ממעשר הכספים שלה, ושאין לי מה להרגיש שלא בנח.

ידעתי שלאפרת יש משכורת גבוהה במיוחד. כמה חודשים לפני כן היא התקדמה לתפקיד ממש טוב, והשכר היה בהתאם, אבל עדיין לא האמנתי שזה מעשר נטו. בבית, כשסיפרתי לבעלי, הוא נדהם. זו היתה הוצאה גדולה במיוחד, וגם הוא חשב שזה עבר את המעשרות. ממש הכרתי לה תודה, זה לא היה מובן מאליו.

חודש אחר כך, אפרת הזמינה אותי ואת בעלי לארוחת ערב אצלם בבית, הגענו. אפרת ובעלה פתחו שולחן כיד המלך, שפע של ממש. היה נעים ונחמד, ואז אפרת ובעלה סיפרו לנו למה באמת הם הזמינו אותנו.

בעלה של אפרת תמיד חלם לתת חומש מההכנסות לצדקה, ולא להסתפק במעשר. לאפרת היה קצת קשה עם זה, בכל פעם היתה סיבה אחרת למה לא, ותמיד זה גם היה מוצדק. אבל כשכבר כמה חודשים היו להם הוצאות גדולות ולא צפויות, בעלה הצליח לשכנע אותה להכפיל את המעשר ולתת חומש, למרות הקושי. בסוף היא התרצתה. הם נתנו חומש, ומאז ראו רק ברכה.

אני קפצתי מיד. נזכרתי שאפרת עברה עבודה לתפקיד טוב עם תנאים מדהימים. היא אישרה לי – חודש אחרי החומש, היא קבלה הצעת עבודה מבלי שחיפשה. את כל הטוב והשפע הזה קבלה ככה, רק פתחה את הידיים.

מאז הם מקפידים על חומש.

והיא שמה בצד במשך כמה חודשים את כספי המעשר, כי רצתה לעזור לי אחרי הלידה במה שאצטרך, מי כמוה ידעה מאיפה באתי ומה הרף שלי, והיא רצתה כל כך לעשות אותי אמא שמחה.

הם אמרו שיש פתגם עתיק בסינית, חכם כל כך: "תן לי דג ואוכל אותו היום, למד אותי לדוג ואוכל כל חיי".

ואת זה הם החליטו לעשות, ללמד אותנו לדוג. שמענו, ואמרנו שנחשוב. בינתיים לא היתה לנו כמעט הכנסה. אחרי חופשת הלידה לא היתה לי משרה לחזור אליה. התכוננתי לחתום אבטלה עד מתי שיתאפשר, ולתת חומש מהמעט שיש לי. לתת גם מדמי הלידה היה לא ריאלי בעליל.

אבל משהו ניקר בנו.

ולמחרת, בהחלטה משותפת, החלטנו לעשות מאמץ, ננסה.

הפרשנו חומש.

זה לא היה קל. בכלל בכלל.

זה היה ערב פסח, ההוצאות היו רבות, ובדיוק אז בעלי קיבל מלגה מכובדת שכללה סכום לקמחא דפסחא.

החלטנו גם כאן לתת חומש.

אינני יודעת איך, אבל לחג הצלחתי לקנות גם לי וגם לתינוקת בגד, בדיוק כמו שרציתי.

אבל זה לא הכל.

בחול המועד בעלי נפגש עם אחד מחבריו במפגש שעשו בוגרי הישיבה בה למד. הוא סיפר לו שהוא התקדם לראש תחום בחברת הייטק, ובעלי שאל אותו אם הוא מחפש עובדת. הוא הנהן במרץ, והתפלא כיצד בעלי יודע זאת. בעלי סיפר לו עלי ועל המשרה הזמנית שהיתה. הוא ביקש ממנו להתקשר אלי ולבדוק מה הניסיון שלי.

לא אלאה אתכם, אבל כל הדרישות תאמו אחד לאחד. הוא הציע אותי לראש הצוות, אישה שומרת תורה ומצוות שמבינה עניין, כך שמכל הבחינות זה היה לי יותר ממתאים.

את הריאיון והמבחנים עברתי בהצלחה. כמעט לא האמנתי, אבל כבר היה לי לאן לחזור אחרי החופשת לידה....

מאז אני אומרת בכל במה אפשרית: תתנו, תעשרו. תראו שתתעשרו!