"עצם הידיעה שבמשך 70 יום הוא הצליח לחיות בשבי, ועמד על הרגליים, זה מה שמעודד אותי"

"לפחות הוא קם, עשה מעשה, היה אקטיביסט. עצם הידיעה שבמשך 70 יום הוא הצליח לחיות בשבי, ועמד על הרגליים, זה מה שמעודד אותי.

"אף אחד לא הכין אותי לתסריט הזה. דמיינתי המון תסריטים בראש, אבל ככה שייהרג?!

"הרבה אמרו את המילה 'פספוס'. הוא היה צעד לפני החופש. אבל המילה הזו, שכולם חזרו עליה, לא עשתה לי טוב... לא יכולתי להתמודד איתה. מה, כל מה שהוא עבר, ובסוף – זה הסוף שלו? למות כשהוא כמעט מריח את החופש?! הבנתי שהסיפור שהתקשורת מספרת, לא יכול להיות הסיפור שלי. אם לא טוב לי לחשוב כך – אני חייבת לשנות את הפרשנות שלי על המציאות, לספר אותה אחרת בשבילי, בשביל שאוכל לחיות בטוב מול המצב הנוכחי. וברגע ששיניתי את הסיפור, הבנתי".

כך מספרת אמא של יותם חיים, אחד משלושת החטופים שברחו מהשבי, ונורו בטעות על ידי כוחותינו. "עצם זה שהוא קם ועשה מעשה, לא נשאר באותו מקום – זו מבחינתי גבורה! לא התוצאה הסופית. היא לא תכתיב לי מה להרגיש. זה מה שהיה צריך להיות, ומה זה משנה אם זה התרחש על ידי כוחותינו או כוחותיהם? עצם זה שהוא פעל, שהוא יצא. שהוא עשה מעשה – מבחינתי אני בטוחה שברגע האחרון שלו בחיים הוא הרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. והוא בטוח היה גאה בעצמו. זה מה שחשוב לי".

כשהגעתי לשבעה, להעניק לאיריס חיבוק אדיר וגדול על מה שהיא עוברת – היא הפתיעה אותי בחשיבה הלא רגילה שלה.

דמיינתי שאפגוש אישה עצובה, ממורמרת, אולי כועסת. אבל לא! פגשתי קרן אור, ואת קרן האור הזו צריך להעביר הלאה. לכן היה חשוב לי להקדיש את כל הטור הנוכחי – עבורה. עבור אמא שתהליך החשיבה שלה מרים אותה גבוה מכל אנחות העולם.

"הרי הפרטיזנים שיצאו מהגטו בשואה, לא חיכו לפגוש ביערות זר פרחים נישא מולם על זה שהם הצליחו לצאת משם... הם אמרו לעצמם – אנחנו יוצאים ויהי מה, מקסימום נצליח, ואם לא, לפחות נדע שניסינו, שלא היינו פאסיביים. המחשבה הזאת מעודדת אותי, ועם זה אני חיה".

כמה כוחות נפש יש לאישה אחת להשפיע בעולם. כמה הקול שלה צריך להישמע למרחוק. כשאמרתי לה שה' שם אותה בתפקיד, היא אמרה: "נכון, גם אני מרגישה את זה", ושיתפה אותי שהגיע מישהו מוכר מאוד לנחם, ואמר לה: המילים שלך חיזקו אותי. אבל גם עכשיו את חייבת להמשיך לחזק... רק לך אני מקשיב, בבקשה אל תפסיקי". ואז היא הבינה, שאמנם היא לא בחרה, אלא נבחרה, להשמיע פה קול שפוי, אמיתי, כן, מחזק, מרומם, מעודד. העם רוצה את האחדות, רוצה את הביחד. אנחנו כבר יודעים שרק ביחד ננצח, ובעיקר – בענווה ננצח.

דווקא בזמנים שלנו, כשכל כך רוצים להתחבר לערוצי התקשורת ולדעת מה בדיוק היה ואיך וכמה, ופרשנויות שונות, ולצרוך עוד ידע ועל הדרך עוד מכאוב - רגע אחד לשמוע את הגישה הבריאה הזו. להיות בהשתקה ולהקשיב מה נכון לך בכל התקופה הזאת. זה חידוד המציאות הנכונה.