גלויה מקטמנדו
העיניים שלה אמרו לי שהיא מוכרחה לבוא. עכשיו
"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים
- חני ליפשיץ
- פורסם י"ח שבט התשפ"ד
(צילום: shutterstock)אני זוכרת שהאוטובוס כבר חיכה בחוץ כששירן נכנסה עם התרמיל דרך השער. "לאן זה?", היא שאלה, ואני סיפרתי לה במהירות שאנחנו יוצאים לכמה ימים של סמינר יהדות בהרים, ותיכף נחזור. ואם היא צריכה משהו – ישנו מנדי, הבחור, שנשאר בבית חב"ד.
"אז אני רוצה לבוא איתכם!", היא אמרה והפתיעה אותי.
רק הרגע הגיעה. הקבוצה כבר סגורה. כולם מחכים באוטובוס...
הסברתי לה שהקבוצה כבר התגבשה, בכלל לא בטוח שנשארו חדרים במלון, ובכלל, עוד שלושה שבועות תהיה עוד סדנא כזו. "שלושה שבועות זה הרבה בשבילי", היא ענתה לי. "כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות".
היא אמרה את זה והסתכלה עלי. העיניים שלה אמרו לי שהיא מוכרחה לבוא. עכשיו.
תוך רגע היא כבר היתה חלק מאיתנו. סיפרה איך הסתובבה לה בהודו, מחפשת את הזהות שלה בין הסמטאות. מה לא עשתה בשביל זה? התארחה בבתים של מקומיים, עברה קורס בודהיזם ואחריו מדיטציות ועוד קצת יוגה, אבל לא מרגישה שלמדה על עצמה כלום. אין לה מושג למה היא הגיעה לנפאל, אבל שלשום היא עלתה על האוטובוס שנשא אותה לקטמנדו. לא תכננה בכלל להיכנס לבית חב"ד, אבל הנה נכנסה, ויש בה קול שקרא לה לעלות אל האוטובוס יחד איתנו. היא לא מבינה בכלל למה.
נראה לי שהיא הבינה עוד באותו הלילה. ישבנו חזקי אני ועוד עשרים וחמישה חברים סביב המדורה, ודיברנו יהדות. שירן שאלה הכי הרבה שאלות. הן היו ישירות וחותרות לאמת. מזל שלא חיכינו שלושה שבועות לסדנא הבאה, כי שבועיים אחר כך שירן היתה מוכרחה לחזור לארץ. היה לה איזשהו עניין משפחתי. בקושי הספקנו להיפרד.
* * *
15 שנים עברו מאז, ושירן הגיעה אלינו שוב לקטמנדו השבוע. הפעם עם בעל ושני ילדים מתוקים, בני חמש ושנתיים. "זוכרת אותי?", היא שאלה. מבטיחה לכם שזכרתי.
הדבר הראשון שהיא הזכירה לי היה סמינר היהדות, ואיך היא הצטרפה ברגע האחרון. היא סיפרה לחזקי ולי כמה שזה השפיע עליה, מה שלמדה שם, על הכל בחיים. "פשוט הבנתי שיותר לא אוכל לחיות כמו פעם. הבנתי שלהיות יהודי – זה אומר שיש לך תפקיד בעולם!".
היא חזרה לארץ והמשיכה לפתוח ספרים וללמוד עוד. קיבלה על עצמה לשמור מצוות מסוימות. בבית שהיא הקימה יש קידוש, תפילה ונרות שבת, הילדים זוכים לשמוע סיפורי תורה. יש חיבור ברור למסורת ישראל.
התבוננתי בילדים שלה וחשבתי על זה שעוד יכולנו להתניע את האוטובוס ולנסוע בלעדיה, וחייכתי לעצמי. כי המפגש המחודש בינינו חימם לי את הלב.
מן סיפור קטן כזה שאין בו זיקוקים אבל המתיק לי את היום. ממש.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>