אפרת ברזל מטיילת עם הנכדים שלה ורואה דברים חדשים

יום קודם: אני מתקשרת אל בתי הרביעית ומודיעה לה חגיגית שסוף סוף מחר אני יכולה לשמור כל הבוקר על התאומים.

9:52 בבוקר, אני מזכירה לה שהיום זה היום.

10:07 אני מגיעה אל דירתם, סבתא הגיעה. הם עוד מתארגנים, הזוג אורז לי בקבוקים וחיתולים, אני מתרגשת.

10:20 יצאנו לדרך. פעם ראשונה בחיי שאני מטיילת לבדי ברחוב עם עגלת תאומים נכדים.

לאמא של בעלי, לאמור חמותי, סבתא רלי עה"ש, היו משפטים נפלאים שהיא היתה אומרת. רק אחרי שנים את יודעת לייקר אותם. אחד מהם היה על תחושת הכבוד של אישה עם עגלת תינוק על המדרכה. "את מחזיקה בעגלה, ומרגישה כמו מלכה", היא היתה אומרת לי כשנולד לנו הבכור.

כשיצאתי איתו לטיולי מדרכה, אי אז, ברחוב בזל בתל אביב, ככה בדיוק הרגשתי. היתה לנו עגלה מפוארת של אינגליזינה, כזו עם גלגלים גדולים, רטרו של פעם. הייתי עושה רונדלים בשכונה, וככה בדיוק מרגישה: מלכה. גב זקוף, אף מורם, אני אמא!

תחושת הכבוד הזו לא עברה לי בכל שמונת הילדים. תחושת האישה המכובדת היוצאת מהבית עם עגלה.

תמיד היה לי באג, בעלי כבר ידע, שאני לא מרבה לקנות שמלות, אלא קונה עגלות. בכל פעם הייתי מחליפה. זה עשה לי שמחה.

אז תארו לכם, איך מרגישה אישה עם עגלת תאומים?!

10:30 אני מעבדת עם עצמי את תחושת המלכות הבלתי נתפסת, ונתקלת בבעיה הראשונה.

התאומים דווקא שקטים ונהנים, ואני מבינה שהליכה בטוחה על מדרכות ישראליות כשיש לך עגלת תאומים, הכי צרה שהבת שלך מצאה בשוק, אבל עדיין רחבה כי מדובר בשניים, היא עניין שדורש חוש תמרון מיוחד.

פה תמרור שתקוע באמצע ולא מאפשר מעבר, פה שאריות של כלב שעבר, כאן מכונית שחנתה עם שני גלגלים ותופסת להולכי הרגל מקום. פעם ראשונה שהבנתי עם מה האחר, שאת לא מכירה, ודאי וודאי אנשים שמתמודדים עם נכות או עגלות מסוג אחר, עוברים.

כמה, עד שאתה לא מגיע אל מקומו, לא תבין את האחר שכמותו.

10:35 אני מתכננת את הטלפונים שלי למוקד של העירייה, כשלפתע עוצרת לידי אישה, לא דתייה, עם שני כלבים זהים שהיא הוציאה לטיול.

אני מתייחסת למתיקות של הכלבים שלה, והיא למתיקות של התאומים שלי. היא מסבירה לי עליהם, ואיפה הם נולדו, ומה הגזע של אמא שלהם, ומה הם אוהבים לאכול, כאילו שאלתי על שידוך. אני מסבירה לה מעט על התאומים שלי, רואה לה באישון של העיניים שהיא אומרת לעצמה בלב, שאני דתיה נחמדה דווקא, שהיא תוהה מאיפה יש לחרדית הזו כזה אומץ לחבק את הכלבים שלה. אני ממשיכה ללטף להם את המתחת של הפה, הם נהנים, ואני אומרת לעצמי, "מה, מה לא תעשי, אפרתקל'ה, כדי לקרב יהודי?".

10:40 ההיא עם הכלבים ממשיכה, אני מנגבת את הידיים עם מגבון.

10:45 הקטנים נרדמים, אני ממשיכה לצעוד, כשאישה נוספת עוצרת אותי ושואלת אותי אם אלה ילדים או נכדים.

אני עונה לה בחיוך, אבל מחליטה לנקום. לא יודעת להחליט אם השאלה שלה היתה מכה בשבילי מתחת לחגורה או מחמאה. עניינים שלי עם עצמי. אני נקמנית הרבה יותר כשאני מטיילת עם בתי הקטנה, שהיא בטוח בת, ושואלים אותי אם זו נכדה.

10:50 אני שותה קפה ומתבוננת בהם. נס. פלא. בריאה. זכות. תפילה. איך מחנכים תינוק לאהבת ה'? אני שואלת את עצמי, כמה עבודה זה לגדל ילד. אני ממשיכה עם הדיבורים שרק אני שומעת, ומהרהרת לעצמי כמה מזל שזה עכשיו התור שלהם. התעייפתי.

את מה שהיה לי לתת – נתתי. כמה שלמה המלך צדק, לא רק ב-"סוף דבר הכל נשמע", אלא גם ב-"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".

אני ממשיכה עם מחשבות של כמה הסבתות שלי השפיעו עלי, וכמה, דווקא מתוך תפקידי הנוכחי, אני יכולה להשפיע טוב גם עליהם, שתפקיד הסבתא הוא בהחלט בעל חשיבות של מקצוענים עם ותק.

11:25 עולות בי מילים מוזרות שכבר שנים לא שמעתי מתוכי. מילים כמו "גריפה" במשמעות שפעת, ו"אקזמה" במשמעות פצעים מעצבנים.

"מנורה כחולה", כי באמת קניתי עוד אחת כזו ממש לא מזמן, בשוק יד שנייה, התפלאתי איך הרבה מהחברות הסבתות שלי לא הכירו את המוצר.

12:50 אני מחזירה את התאומים לבתי וחתנה, מבקשת מהם להרשות לי לשרת במשמרת דומה בכל שבוע. יודעת שאני לא בדיוק סבתא לדוגמה. יודעת גם שלמרות זאת, אני משתדלת ואני מקסימה.