פסיכולוגית? באמת? עד כדי כך? לאן הגענו?

בין לבין, בגן, הציעו לנו מפגשים עם פסיכולוגית.

כן, פסיכולוגית.

ברגע הראשון עיקמתי ת׳אף. מה לנו ולזה? מה, אנחנו עד כדי כך לא בסדר? או אולי יונתן גרוע כל כך, שאנחנו צריכים גם פסיכולוגית בשטח?

סירבתי.

דינה הגננת ניסתה לשכנע אותי שוב ושוב. "מה אכפת לך, נעמה, מתוך כל הילדים בשכבת הגיל הזו, נבחרו בסך הכל שני ילדים להורים הכי מסורים שאכפת להם מהילד, ואתם נבחרתם! תהיי גאה, את לא יכולה כך לסרב בלי לנסות לפחות...".

דינה ניסתה שוב: "את יודעת מה, בואי נקרא לזה הדרכת הורים, נשמע נחמד יותר, נכון? וזו באמת מטרת המפגשים, בסך הכל הדרכה".

לא היה לי מה לענות. "נו", חשבתי לעצמי, "ננסה. מה כבר יכול להיות?".

דינה הסתכלה עלי, מחכה לתשובתי.

"שיהיה", אמרתי לה באדישות. היא לחצה את ידי בהתלהבות, ואמרה: "אני אומרת לך, זה יהיה לכם טוב, את לא תתחרטי שהלכת".

והיא צדקה, אוהו צדקה.

מה הייתי עושה בלי הפסיכולוגית המקסימה הזו???

* * *

יום שני, עשר בבוקר.

הגענו לגן, יש לנו הדרכת הורים עם שמרית הפסיכולוגית.

ת׳אמת, הרגשתי פסיכית באמת כשבאתי. מה, עד כדי כך? לאן הגענו?

אבל את הנעשה אין להשיב.

הסתכלנו כה וכה, מנסים לדעת לאן אנחנו אמורים ללכת, לאיזה כיוון. הנה, אני כבר מזהה אותה מתקרבת. "היי", היא חייכה אלינו. "שלום, מה שלומכם? הנה, בואו ניכנס לחדר הזה, בו אני מקבלת". נכנסנו לחדרון נחמד, והתיישבנו שנינו מולה.

"שמי שמרית", היא הציגה את עצמה בפנינו וכמובן תיארה כמה שהיא שמחה שבאנו, ואיך יונתן שלנו חמוד ושובה לב, היא הסבירה לנו מה התפקיד שלה, ואיך היא יכולה לעזור לנו גם עם יונתן וגם עם שאר הילדים, וודאי, היא ממש שמחה וממש מקווה שניעזר בה כשנצטרך. "אם אתם רוצים שאבוא לראות את יונתן בבית, או שניפגש באיזה גן שעשועים ואסתכל, זו גם אפשרות. אני אשמח מאוד מאוד אם אוכל לעזור לכם, אני חושבת שזה חשוב מאוד".

כן, הבנו.

אבל לא, אנחנו לא מעוניינים שתבואי הביתה, ולא רוצים לשבת לדבר בגן השעשועים. אנחנו מרגישים מוזרים גם ככה, אז עדיף שנסתפק בחדרון הקטן הזה, במתחם הגנים של "טוב לטף" שבו יונתן לומד. וגם זה יותר מידי.

ככה פטפטנו לנו (בכל אופן זו פגישת היכרות). סיפרנו לה על הביקור אצל פרופסור יוגב, על הבדיקה שעשינו, על הבלגן שבו אנחנו נמצאים, על המתח והחששות. פשוט שפכנו, ניצלנו את ההזדמנות.

שמרית, מצידה, הקשיבה. בינתיים רק הקשיבה. כנראה שרשמה לעצמה את הרגשות שעלו שם, את חוסר האונים, את הפחד, את הדאגה, הכאב והבלבול, כי היא זכרה אותם, ובהמשך גם העלתה אותם.

* * *

אחר כך התחלנו לדבר על גבולות. ילד צריך גבולות.

כן, גם ילד כזה צריך גבולות. לא צריך, חייב.

"דמיינו לעצמכם, אדם קם בבוקר והוא מוצא את עצמו על כר דשא אינסופי, רק דשא, הולך, הולך, הולך, הכל הכל ירוק, מנסה שמאלה, ירוק, מנסה ימינה, ירוק, הכל ,הכל ירוק, דשא. דשא יפה, טרי, רענן אולי אפילו מעט לח, אבל דשא.

"מנסה לצעוד מטרים, ואפילו קילומטרים, וכל היקום ירוק, כל הנוף ירוק.

"מה רע לו? איזה כיף לו! שישכב על הדשא וייהנה, שירוץ, שישתולל, שיתגלגל על הדשא, איזה כיף. אין לו לאן למהר, אין לו למה למהר, אין לו עוד מה לעשות חוץ מליהנות. איזה כיף!".

שמרית נתנה בנו מבט. "איזה כיף, הא?".

אוי, לא.

"ממש לא הייתי רוצה", הגבתי, ובעלי הסכים איתי. "ממש לא כיף, פשוט לא. זה נורא!".

"למה?", היא שאלה בתמימות, "מה נורא כל כך בלשכב על הדשא ולעשות מה שרוצים?".

לא ידענו להסביר במילים, אבל כן, הבנו שזה גרוע. שזה לא טוב, שזה נורא.

"ילד בלי גבולות, זה כמו אדם במרחב דשא אינסופי, הולך הולך ולא יודע מה הלאה, לא יודע מה מחכה לו, לא יודע איפה זה מתחיל וכיצד זה נגמר. זה מפחיד אותו, הפחד הזה משתק אותו, ובפירוש לא טוב לו. ממש לא טוב לו. רע לו. נורא לו. איום לו.

"כך זה ילד בלי גבולות. לא יודע מה יהיה, מה יקרה, איך יגיבו, אם בכלל. מפחיד אותו להיות לבד, מפחיד אותו שאין אף אחד שמחזיק אותו, שאומר לו מה לעשות. והפחד הזה, מתבטא בהתנהגות.

"ילד צריך גבולות ברורים, זה ברור. והגבולות צריכים להיות מותאמים לכל ילד באופן אישי. לכל ילד יש גבול משלו, שאותו אסור לנו לתת לו לעקוף".

שוחחנו על גבולות של ילדים וגם על הגבול של יונתן שלנו. לילדים שלנו בבית אנחנו שמים גבולות, ועוד איך, אבל אצל יונתן הכל היה שונה, ברור ששמנו לו גבולות, אבל הגבולות היו רופפים, צולעים, לא ברורים מספיק, בדיוק כמו ההתנהגות שלו, החיים שלו.

אפשר לומר שיצאנו בהחלטה משותפת לבנות גבולות חדשים ולשמור עליהם חזקים, להתפלל שבאמת נצליח במשימה, כי ההתחלה לא פשוטה. היא קשה, קורעת, כואבת.

מבט חטוף בשעון גילה לנו שחלפה לה שעה. מהר כל כך, נגמר לנו הזמן להיום.

אבל שמרית לא סיימה כך, ברגע. היא הסתכלה עלינו ואמרה: "תחשבו השבוע, על מה הייתם רוצים לדבר בפעם הבאה. אם יש לכם איזו שאלה או קושי, אני כאן בשביל זה". היא באמת הייתה שם, תמיד. ולא רק בשביל זה.

"תודה רבה רבה", אמר לה יוסי בעלי, והיא שאלה, "נקבע גם לשבוע הבא?".

החלפנו מבטים חטופים, הנהון של אישור. "כן", השבנו יחד. צחוק קליל משותף. נעשה לי קל יותר, יכול להיות?

קבענו לעוד שבוע, לאותו יום, אותה שעה, אותו מקום.

לפני שיצאנו ממתחם הגנים, חשבנו יחד אם לקפוץ לבקר את יונתן בגן. התלבטנו אם זה לא יפריע, והחלטנו יחד ששווה יהיה לבקר אותו ולתת לו את ההרגשה הטובה שאנחנו כאן כי אנחנו דואגים לו, אכפת לנו ממנו וכמובן, אוהבים אותו מאוד.

הצצנו מהחלון. יונתן תפס אותנו ומיד רץ לדלת. "אטה, אנה", קרא לנו בשפתו הילדותית, ואבא שלו הרים אותו גבוה גבוה עד לעננים. יונתן היה מאושר. איזה כיף לראות אותו כך, לא דרוך, לא עצבני, לא משתולל, מחייך בידיים של אבא.

החלפנו כמה מילים עם הגננת, נתנו כמה חיבוקים ליונתן ועוד קצת נשיקות, ונפרדנו ממנו באהבה גדולה לכמה שעות.

צעדנו יחד לתחנה, אני ובעלי. צעדינו היו קלילים יותר. היה לנו כיף לצעוד ביחד.

מתי עשינו את זה ביחד לאחרונה?

שמחתי שקבענו עוד פגישה. יש משהו בלשתף מישהו אחר, אפילו אם הוא רק מקשיב, וודאי כשהוא עוזר. עובדה, אחר כך היה לנו קל יותר, עוד מישהו חולק איתנו את המשא.

ובכלל, רק בשביל הצעידה והשעה הזו ביחד, שעת השקט הזה שבה מכבים טלפונים, מתנתקים לרגע מהסובב ורק  מדברים, רק בשביל זה, זה שווה.

איזה גבול מתוק!