"אלה נשכבה על אחיה בן העשר וספגה את הרסיסים - כך ניצלו חייו"

בשבוע האחרון, כשציינו בני משפחת אבוקסיס משדרות את תאריך פטירתה של בתם – אלה אבוקסיס, הם עשו זאת בלב כבד מהרגיל. כבר 19 שנה חלפו מאז שאלה נרצחה במתקפת קסאמים קשה, אלא שבכל שנה מחדש הם דאגו לארגן כנס של חיזוק בעיר, בו דיברו על מורשתה ועל הנצחתה. הפעם הם לא יכלו לעשות זאת. כמו יתר תושבי העיר פונתה גם משפחת אבוקסיס, ועל כן נעשה טקס הנצחה קטן באור עקיבא ובנוסף טקס וירטואלי לאלו שהתקשו להגיע.

"19 שנים חלפו, אבל הזיכרונות לא עוזבים אותנו", אומרת שלומית ברכה, אחותה הגדולה של אלה. "ודווקא בימים אלו מתחזקת בנו ההבנה שאילו מדינת ישראל הייתה תוקפת כבר באותם ימים את חמאס ולא ממתינה עד עכשיו, לא היינו מגיעים למקום הקשה כל כך בו אנו נמצאים כיום, ולא נאלצים לשלם במשך השנים שחלפו מאז מחיר יקר של כל כך הרבה קורבנות".

אלה אבוקסיס

חיבוק של עם ישראל

שלומית חוזרת אל מה שארע ביום בו התרחש האסון: "היו באותה שבת טפטופים של קסאמים ונשמעו כמה אזעקות", היא נזכרת, "זה לא היה חריג, אך לא בתדירויות כפי שאנחנו מכירים כיום. בפיקוד העורף הכינו את הציבור לכך וגם חילקו הנחיות, אך התושבים לא ממש שמרו עליהן, כי באותם ימים לא הייתה מספיק מודעות לכך שיש לרוץ ולהתחבא, גם לא היו מיגוניות שאפשר להסתתר בהן. שדרות נראתה אחרת לחלוטין".

באותה שבת, לדבריה של שלומית, הלכה אלה לסניף של תנועת הנוער בה שימשה כמדריכה. "היא לקחה איתה את אחינו הקטן, תמיר, שהיה אז בערך בן עשר, והבטיחה לשמור עליו. אני זוכרת שהיא ממש שכנעה את ההורים שתהיה אחראית ותדאג לו. כשהם חזרו במוצאי שבת והיו במרחק של 100 מטרים מהבית בסך הכל, נשמעה אזעקה והם לא הספיקו להסתתר. הטיל נפל ממש לידם, וברגע האחרון אלה נשכבה על תמיר, כך שהיא הייתה זו שספגה את רוב הרסיסים. היה רק רסיס אחד שחדר לראשו של תמיר, במרחק של מילימטר אחד מהרקה. היה זה חסד ה' גדול מאוד, אילו הרסיס היה חודר עוד טיפה גם תמיר חלילה היה עלול לא להיות אתנו היום".

אבל הפציעה של אלה הייתה קשה מאוד, והיא פונתה לבית החולים במצב אנוש. "רסיסי הקסאם פגעו לה בגזע המוח", מסבירה אחותה, "במשך שבוע היא הייתה מאושפזת בטיפול נמרץ ללא הכרה. במהלך אותו שבוע הרעישו למענה עולמות, התפללו עבורה בכל רחבי העולם וקיוו לרפואתה השלמה. אלו היו ימים מאוד לא פשוטים מבחינתנו כמשפחה, אבל אני זוכרת את החיבוק שקיבלנו מעם ישראל, ואת האמונה הפשוטה שבסופו של דבר אלה תצא מזה. ממש האמנו וקיווינו שכך יהיה, אבל למרבה הצער, בסיומו של אותו שבוע היא החזירה את נשמתה לבורא עולם".

מה נתן לכם כוח באותם ימים כדי לעבור את הניסיון הקשה הזה?

"רק התפילות, האמונה, והידיעה שאלה נהרגה על קידוש השם", מסבירה שלומית. "על המצבה שלה כתבנו בין היתר ש'בזכותה התקדש שם שמיים בעולם כולו'. זאת הייתה הנחיה שקיבלנו מהרב שלמה עמאר לכתוב זאת".

נערה צעירה, נשמה גבוהה

אלה, כפי שמסתבר, הייתה מיוחדת לא רק במעשה הגבורה שעשתה בעת שהקריבה את חייה למען אחיה, אלא גם במהלך כל חייה. "היא הייתה חכמה מאוד", מספרת שלומית, "ובגלל זה שלחו אותה ההורים ללמוד בבית ספר מדעי לילדים מחוננים. זה לא היה בית ספר דתי, ואלה הרגישה שזה לא מתאים לה. הלב שלה היה מחובר מאוד לקב"ה, ובשבתות היא הייתה מצטרפת אליי תמיד לתפילות בבית הכנסת. באחד הימים היא ביקשה ממני שאקנה לה סידור כדי שתתפלל בכל יום בבית הספר לפני שמתחיל השיעור. שאלתי אותה אם היא בטוחה, שכן הילדים בכיתה עלולים לצחוק עליה או לטעון שהיא פרימיטיבית, אבל אלה לא התרגשה והייתה מאוד חדורת מטרה. היא אמרה לי: 'אני מאמינה בבורא עולם ורוצה להתפלל, לא איכפת לי מה יגידו אחרים'. בהמשך היא ביקשה מיוזמתה לעזוב את בית הספר למחוננים ועברה לאולפנת צביה. אמנם חסרו לה מושגים דתיים, כיוון שלא למדה בבית ספר דתי, אך ראש האולפנה כל כך התרשם ממנה, שכן ראה את הלב, הנשמה ויראת השמיים שלה, וכך הוא קיבל אותה ללא כל ספקות".

ומה עבר על אחיך הצעיר במשך השנים?

"אחי גדל כמובן, כיום הוא נשוי ואבא לילדה, עובד ב'שומר החדש' ובימים אלו נלחם בעזה. כמובן שהוא מרגיש קשר מיוחד מאוד לאלה, מתוך הבנה ברורה שבזכותה יש לו חיים".

חייבים לנצח

שלומית מספרת כי במשך השנים הנציחו בני המשפחה את זיכרה של אלה במגוון דרכים, בין היתר בהקמת מבנה מיוחד בשדרות בו יש חדר הנצחה בשם 'משכן אלה', שם אביה נוהג להעביר שיחות על שדרות ועל אלה. "הוריי הכניסו גם ספר תורה לעילוי נשמתה, והם עושים פעילויות רבות במשך כל השנים. השנה לצערי לא יכולנו לקיים אזכרה בשדרות, אך קיימנו אותה מרחוק וההורים שלי גם הפיצו דפים וירטואליים עם קישורים לאמירת תהילים ורעיונות לפעילויות שאפשר להעביר לילדים בבית הספר לעילוי נשמתה. קיבלנו תגובות מאוד חמות על הדפים האלו".

מהכנסת ספר התורה לע''נ אלה

ההורים שלך לא חשבו לעזוב את שדרות בעקבות הירצחה של בתם?

"לא, לרגע לא עברה להם כזו מחשבה בראש. שניהם נולדו בשדרות, גדלו והתחתנו שם, כל החיים שלהם בשדרות וגם אלה קבורה שם. הם אנשים מאמינים שיודעים שלכל כדור יש כתובת, ובעיקר – עצם ההישארות שלהם בעיר מבטא את זה שלא נכנעים לטרור. גם כעת הם מתכוונים לחזור לעיר, ברגע שמדינת ישראל תסיים את המלחמה ותשמיד את האיום שנקרא חמאס. לכולנו ברור שבמצב אחר אין אפשרות לחזור ולחיות ככה. במלחמה הזו חייבים בעזרת ה' לנצח".