רעייתו של החייל שנהרג: "הילד שאל מי יהיה אבא שלו עכשיו"

רס"ם במילואים אלירן יגר הי"ד, בן 36 מתל אביב, היה לוחם בגדוד ההנדסה 8170 שבחטיבת גבעתי. לאחרונה הוא נפל במלחמה בעזה והותיר אחריו אישה ושני ילדים - בן 4 ובת 10 חודשים. אשתו, רעיה עדני, סיפרה כי התברר לה שבעלה נהרג דרך הודעה שקיבלה.

"דקה קודם קיבלתי הודעה מלחיצה ונורא נבהלתי. אל תשלחו הודעות אף פעם, אף פעם. זו הייתה הודעה ממישהי ששמעה כבר. היא אמרה לי שהיא נורא מצטערת, ולא הבנתי על מה. חשבתי שהוא פצוע. היה לי טלפון של מישהו מהמחלקה שלו, התקשרתי אליו, הוא לא ענה. תוך כדי, שמעתי את הדפיקה בדלת. הלכתי לדלת באינסטינקט ופתחתי אותה. כשראיתי את שלושת הקצינים ידעתי שזהו", סיפרה.

"אמרתי להם: 'לא, בבקשה לא'. אבל זהו, הוא כבר היה מת. הוא היה מת כל אחר הצהריים הזה. הייתי בג'ודו עם הבן שלי, היה לו טקס לקבלת חגורה. צילמנו לאבא שלו את כל הטקס. שלחתי לאלירן את הסרטונים עוד לפני, אבל זה כבר לא היה משנה. הוא כבר לא היה שם לראות את זה".

רעיה סיפרה על ההתמודדות עם שאלות הבן. "לספר לו זו הייתה השיחה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אמרתי לו: 'באביק, אתה זוכר שאבא בצבא, הלך להילחם ברעים? אז אתמול היה קרב. אבא הגן עלינו, הוא היה גיבור, ובמהלך הקרב הזה היה כדור, לא יודעים בדיוק מאיפה, שפגע באבא ואבא מת. הוא לא יחזור'. איתן הסתכל עלי עם העיניים שלו ושאל אותי: 'אז מי יהיה אבא שלי?'. אמרתי לו: 'אבא תמיד יהיה אבא שלך, תמיד'. הוא אמר: 'אבל אמא, ראיתי בטלוויזיה שאפשר לנפח מישהו ושהוא יחזור לחיים. אפשר לנפח את אבא?'. אמרתי לו: 'באביק, אי אפשר לנפח את אבא, זה רק בטלוויזיה. אבא מת, הוא לא יחזור'. זו הייתה שיחה שוברת לב שבסופה אמר לי: 'אמא, אין מה לעשות, אלה החיים, אבל אוף'. אמרתי לו: 'זה ממש אוף'".

"אם אני בסדר? זה בא לי בגלים", המשיכה. "יש רגעים שאני כמעט בסדר, נראה לי כי אני פשוט לא מאמינה. קשה לי. אלירן בבית, הוא בכל מקום. זה נראה כאילו עוד שנייה הוא יפתח את המחשב ויתחיל לעבוד. כל כך התרגלתי שהוא חוזר לאפטרים, זה בלתי נתפס מבחינתי שהוא לא יבוא יותר, ייפתח את הדלת וייכנס פנימה. הוא גויס בשמחת תורה, ממש יצא באותו היום, ומאז חזר לכמה אפטרים. בארבעת החודשים האחרונים היה בצבא".

"אני לא יכולה לדמיין את החיים אחרי השבעה", סיכמה. "ארבעת החודשים האחרונים נתנו לי אימון לא רע, אבל אני עדיין לא מסוגלת באמת. יש כל כך הרבה רגעים שאני חושבת עליהם. אלירן היה הולך לשחק עם איתן כדורסל במגרש בית הספר. היה מרים אותו לסל. זה בלתי נתפס בעיניי שאלירן לא יהיה שם, שגילי לא תזכור אותו בכלל, לא תדע. אני אקח את זה כל יום מחדש".