שחורי המדים

את קורות השבוע שחלף ניתן לחלק לשני שלבים. השלב של פרסום הסרטון הנורא ההוא שבו נראה חייל ישראלי מוכה באכזריות על ידי שוטר ישראלי, והשלב שבו נודעה לעולם זהותו - או לפחות מוצאו - של החייל המוכה.

בסרטון עצמו לא היה שום דבר שמצדיק מהומה ציבורית מיוחדת. סרטונים עם כותרות מפוצצות דוגמת "אלימות משטרית יוצאת דופן" מפורסמים כבר שנים במתכונת שבועית או יומית, תלוי מאיזה אזור בארץ, ואין איש פוצה פה ומצפצף. אלא שהסרטון המדובר נולד כנראה ברגע הנכון ובטיימינג המדויק כל כך של אנרכיה שלטונית, ומשכך היה ברור כי את האש שהוצתה, גם 'סופר-טנקר' לא יוכל לכבות.

את השלב הראשון דווקא צלחה הארץ באופן ראוי לשבח. למרות ההתלהמות התקשורתית, היה ברור לכל בר דעת כי אין כאן 'חייל אומלל' שנקלע בטעות לידיו החסונות של שוטר זועם. לא, ממש לא. גם אלו שחדות העין שלהם אינה מן המשובחות, יכלו להבחין, אם רק רצו, כי החייל הוא זה שתקף באופן פיזי וממשי את השוטר בתחילתו של האירוע והוא זה שהרים סלע מן הארץ וכמעט שסקל את השוטר וחבריו. אבל כל זה כבר לא רלוונטי, משום שהשלב הראשוני הזה החזיק מעמד בדיוק יום וחצי. השלב השני והמשמעותי היה זה שבו נחשפו שמו של החייל ומוצאו האתיופי. זה הרגע שאליו יחלו ולבואו ציפו אנשי השמאל והרוח בכיליון עיניים. המפץ הגדול הזה שכוחו ליצור תוהו ובוהו, מרי אזרחי, וגרוע מכך – מלחמת אזרחים חלילה, הדליק את אש מדורת השנאה וההמונים יצאו לרחובות, במימונם ובתפעולם של גופים שעדיין עומדים תחת חקירה משטרתית.

מחאת האתיופים (צילום: בן קלמר / פלאש 90)

המחאה, שהתחילה כביכול מהזעם על הכאתו של החייל, עברה לפסים אחרים ולטענות שונות בדבר אפלייתם של בני העדה האתיופית הנמצאים בישראל. האש בערה חזק כל כך עד שאחזה גם בארזים וטיפסה לגבהים שלא יאמנו. מכל קצוות הקשת הפוליטית שוגרו הודעות גינוי והשתתפות במחאה הצודקת, וכולם התחננו להיפגש עם החייל שהוכה 'רק בשל מוצאו'. הגדיל לעשות ראש הממשלה שהוציא הודעה מסודרת לתקשורת שלב אחר שלב, מהזמנתו של החייל ועד לפגישה בין השניים שתועדה בפלאשים ובהבזקים צורמניים.

ההתחסדות וההשתתפות המבוימת בצער ובכאב, עברו כל גבול והיו מאוסים להחריד.

* * *

אלא שלא ניתן להתעלם ממחאתם הצודקת וההכרחית של עולי אתיופיה החיים בישראל. דווקא אנו אנשי הציבור החרדי, החווים אפליה יומיומית מן המסד ועד הטפחות, ממשרדי הממשלה ועד אחרון עובדי התברואה, דווקא אנו אנשי המיעוט בארץ אבותינו, יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מהי אפליה - והיא קיימת, ובגדול, גם כלפי האתיופים.

חיבוק הדוב שמקבלים המוחים מאנשי העשירון העליון ש'אפליה' בשבילם היא מילה המתחילה באות א' ותו לא, מעורר בחילה עזה. משל לאדם שנגנבה טבעתו היקרה והגנב מגיע להשתתף בצערו. ההשתתפות המזויפת הזאת, של הנהנתנים, כל כך גורעת ממאבקם של בני העדה האתיופית, עד שספק אם מחאתם הייתה משתלמת.

המחאה האתיופית היא רק סימפטום. תסמין מדאיג של חברה קפיטליסטית הנהנית לבדה ממנעמי השלטון ותנובת הארץ, ויורקת בבוז על כל מי ששונה ממנה. בעיקר אם צבע עורו כהה.

המחאה אינה צריכה להתחיל בשל הכאת חייל. אם תחפשו, תמצאו עשרות(!) סרטונים של חרדים המוכים באכזריות יוצאת דופן על ידי אנשי משטרה, ולא בגלל שדחפו שוטר. לא בשל כך יוצאים למחאה. המחאה והזעקה הם על דרך, הם על אורח חיים שרירותי כל כך הנהוג כאן במדינת ישראל, בה כל מי שמעט שונה מהעשירון העליון, כלכלית חברתית וחיצונית, אחת דינו למרמס ולהשפלה.

אחינו יוצאי אתיופיה! ליבנו, דמינו, גופינו ונפשנו אתכם. לא רק בגלל ההשתתפות המתבקשת בשעת צרה וצוקה, אלא דווקא בשל העובדה שכבר יותר משישים שנה הציבור החרדי מופלה נרדף ומושמץ בכל דרך אפשרית.

החוצפה האדירה הזאת שבה יכול כל מחזיק בעט ומקשקש במקלדת, לכתוב מלל ארסי של שנאה וגזענות כנגד עמו וכנגד יהדותו מבלי לחשוש, ולהיחשב על כך כעיתונאי אמיץ, אחת דינה להיכחד ולהעלם מהעולם.

הציבור החרדי, כמוהו ציבור העולים מאתיופיה, הינם חלק אינטגרלי ומהותי בחברה הישראלית: בדיוק כמו תושבי סביון, אפקה וצהלה, ואפילו קצת יותר.