"אייל אמר לנו 'לא נחזור עד שאחרון החטופים ישוחרר'. זו הייתה שיחתנו האחרונה"

לפני כמה וכמה שנים העסיק בעל המכולת במושב בית גמליאל בחור צעיר שסייע לו בעבודות שונות. באחד הימים הופיע הבחור כולו מתנצל, וסיפר כי בטעות הוא "שבר אבטיח" ורוצה לשלם את עלות הנזק. המוכר השיב בחביבות ש"לא קרה כלום, והכל בסדר", אבל הבחור לא נרגע. "הפסדת כסף, ואני רוצה לשלם", הוא התעקש. בעל המכולת היה לא פחות עקשן וסירב בתוקף לקבל את התשלום. רגע אחרי שעזב את החנות, פתח הבחור את הקופה ושלשל לתוכה את מחיר האבטיח. "אני לא ראיתי, אבל המצלמות ראו", סיפר המוכר לבני משפחתו של אייל טויטו, הבחור הצעיר שכבר מזמן לא עובד במכולת, אלא נלחם בעזה, ובשבוע שעבר נודע על נפילתו. "באתי לספר לכם על מי שהיה אייל", הוא אמר לבני המשפחה הכאובים.

"אייל היה בחור שכל-כולו יושר ואמת", מספר גם אביו מוטי, "וזה לא היה רק במכולת, אלא בכל תחום בחיים. גם בזמן המלחמה הוא לא אפשר לחיילים שלו לקחת מעזה שום מזכרת. הוא אמר להם שוב ושוב: 'באנו להילחם, לא לבזוז'. אלו היו המילים שלו".

לנצל כל רגע

מוטי לוקח נשימה עמוקה לפני שהוא ממשיך לספר על בנו: "יש דברים רבים שאפשר להגיד על אייל, אבל התכונה שבלטה בו ביותר היא היותו מחנך ומנהיג. הייתה לו יכולת מדהימה לתת דוגמה אישית לכל חייל ולהוביל אותו מתוך קרבה ואהבה, בצורה הכי חברתית וללא שום ריחוק".

אבל כפי שהוא מדגיש, רוח ההתנדבות של בנו, נראתה כבר מגיל צעיר. "מאז כיתה י' פעל אייל כל הזמן למען האנשים שסביבו, כאשר בין היתר הוא היה מדריך בתנועת נוער, הקים גמ"ח עזרה לנזקקים בעיר יבנה, ובהמשך, כשסיים כיתה י"ב, הוא טס לשנת שירות בבולטימור והביא את הניחוחות של ארץ ישראל אל הקהילה בתפוצות".

אגב, מוטי מספר כי בבולטימור לא שוכחים את אייל, ומיד כששמעו על נפילתו הם הקימו פינת הנצחה ושלחו משם תמונות מאוד מרגשות. "באחד מימי השבעה", הוא מוסיף, "הגיע לנחם אותנו מישהו המתגורר ביישוב מורשת. הוא אמר: 'אתם לא מכירים אותי, אבל אני מבולטימור. זכיתי להכיר את אייל, וגם ילדיי הכירו אותו. בשנים האחרונות עשינו עלייה, וכשהילדים שלי שאלו 'איפה נגור' השבתי להם: 'ביישוב מורשת'. השאלה הראשונה שלהם הייתה: 'זה קרוב לבית גמליאל?' כי מבחינתם בית גמליאל הפך למותג בעקבות כך שהמתנדב שלהם היה משם.

"חשוב לי לציין", מדגיש מוטי, "שאייל היה בחור איכותי מאוד, וכשחזר מבולטימור מוקדם מן הצפוי בגלל הקורונה, היו לו כמה חודשים פנויים עד לגיוס. הציעו לו לעבוד במלצרות או לאגור כסף לקראת ההמשך, אך הוא בחר לנצל את התקופה הזו כדי ללמוד בישיבה. כך הוא הצטרף לבחורים בישיבת עתניאל, שם הוא למד עד הגיוס, ובאמת אפשר לומר שהוא ניצל כל רגע בחייו".

"לא נחזור עד לסיום המשימה"

"כשאני מסתכל לאחור אני יכול לומר שאייל בהחלט חי חיים של שליחות", אומר מוטי, "ואני חושב שיש בזה משהו שמנחם מעט. אני עובד כמורה כבר שלושים שנה, אך בכל מה שנוגע לדאגה לתלמידים, אני מרגיש שיש לי הרבה מה ללמוד מאייל על השקעה בלתי מתפשרת בחניכים ובחיילים.

"גם בתקופה בה שירת אייל בצבא, בכל פעם שחזר לסופי שבוע הוא אף פעם לא ניצל את הזמן לעצמו, אלא תמיד נסע לבקר חיילים שלו בכל פינה ברחבי הארץ. לנו כהורים זה היה קצת קשה, כי רצינו לפגוש אותו, אבל ראינו כמה שהדבר חשוב לו והוא גם הסביר לנו שזה הזמן בו הוא יכול לשוחח עם החיילים בנחת ולעזור להם במה שהם צריכים. בדיוק אתמול ביקר אצלנו חייל שלו שסיפר לנו שבאחת החופשות הוא שוחח עם אייל בטלפון וסיפר לו על קושי מסוים. 'לא האמנתי', אמר לנו החייל בקול חנוק מדמעות, 'אבל אייל פשוט הודיע לי שהוא בא אליי, ונסע עד פרדס חנה כדי לפגוש אותי'. האמת היא שהתרגשנו, אבל זה לא הפליא אותנו, כי בכל פעם כשאייל היה נכנס לבית, היינו מבקשים ממנו: 'תישן קצת', אבל הוא היה עונה: 'ישנתי ברכבת' ובתוך זמן קצר יוצא אל החיילים. גם היציאה האחרונה שלו מהצבא לפני ארבעה שבועות, הייתה מלאה בעשייה. הוא הגיע למשך בסך הכל 48 שעות, אחרי שלא היה בבית 80 יום, ואת כל יום שישי הוא הקדיש כדי לנסוע לנחם בביתו של המפקד שלו שנהרג בתחילת המלחמה". 

ומתי שוחחתם בפעם האחרונה?

"שוחחנו בערך שלושה ימים לפני  שנפל. אשתי שאלה אותו: 'אייל, מה קורה? אולי הגיע הזמן שתחזרו הביתה? כבר קשה לנו ואנחנו מתגעגעים'. התגובה של אייל כל כך התאימה לו. הוא אמר לה: 'לא נחזור עד שאחרון החטופים יחזור לבית, וכל מי שאחראי ישלם את מלוא המחיר'. זה גם המסר שבעיניי צריך להדהד לכולנו. אייל ויתר הלוחמים אינם נמצאים בעזה מתוך בחירה, אלא מתוך שליחות חד משמעית – להחזיר את הכבוד של העם שלנו ולתת את המכה החזקה ביותר למי שמגיע לו. בשביל זה הם מקריבים את חייהם, ואנחנו חייבים להיות מאחוריהם ולתמוך במלחמה הצודקת הזו עד סופה הטוב".