חדשות בארץ
דפנה אליקים: "אני ואחותי בנינו קיר משמיכות כדי שנוכל להוריד את החיג'אב"
האחיות דפנה (15) ואלה (8) אליקים חזרו אחרי 51 ימים בשבי חמאס, ואז גילו שחלק גדול ממשפחתם כבר איננו: "אמרו לנו שאסור לנו לדבר חמישה ימים, לא בעברית, לא בערבית ולא באנגלית, ושאם נדבר אז יהרגו אותנו. חשבתי שלאף אחד לא אכפת בכלל שנחזור"
- יצחק איתן
- פורסם כ"ב שבט התשפ"ד
(צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)
האחיות דפנה (15) ואלה (8) שוחררו משבי חמאס אחרי 51 ימים. הן לא ידעו כי אחיהן תומר, אביהן נועם ובת זוגו דקלה, נרצחו בטבח בשמחת תורה.
המשפחה עברה טראומה: המחבלים שפרצו לבית צילמו את בני המשפחה בלייב בפייסבוק ואילצו את תומר לגשת לדלתות בתים אחרים, על מנת שישכנע את הדיירים לצאת החוצה, לפני שנרצח. דפנה ואלה הוכנסו לרכב עם אביהן ודקלה זוגתו. חוליית מחבלים ירתה לכיוונם, פצעה והרגה את דקלה והבנות הועברו לרכב אחר בו נותר אביהן, לפני שנרצח.
"אני חושבת על אבא שלי ועל תומר ועל דקלה כל הזמן", סיפרה דפנה בראיון לחדשות 12. "ומה היה קורה אם אני הייתי יושבת איפה שדקלה ישבה? אם אני הייתי שומרת על הדלת? אם הייתי יכולה לעצור את זה שהם ימותו".
דפנה מספרת כי המחבלים חילקו 3 פיתות לארוחת בוקר, בהן התחלקו עם שלוש חטופות נוספות. הן קיבלו ארוחה נוספת בשעה שתיים בצהריים. "דבר ראשון נתתי לאלה לאכול, כדי לראות שהיא שבעה ושהיא אכלה ואז אני אכלתי", סיפרה דפנה. "היא פחדה באיזשהו שלב כי היא ראתה רובה וחשבה שהם מתכננים להרוג אותנו, אז היא ממש התחילה לבכות שם. בימים שהציעו לנו להתקלח, אז הייתי צריכה להתווכח איתה, כי אי אפשר לדעת מתי ייתנו לנו להתקלח שוב. כל הזמן דאגתי שהיא תעשה הכול לפני. כל הזמן היינו אחת עם השנייה, ואם היא הייתה בוכה, אז הייתי איתה. וכשאני בכיתי, היא הייתה איתי".
"ישנו על הרצפה שם", ממשיכה דפנה. "עם אנשים שהורידו להם את הבית ואין להם כבר לאן ללכת. עשינו כזה קיר משמיכות בשביל שנוכל להוריד רק את החיג'אב מהראש, שנוכל לנשום. אמרו לנו שאסור לנו לדבר חמישה ימים, לא בעברית, לא בערבית ולא באנגלית, ושאם נדבר אז יהרגו אותנו. חשבתי שלאף אחד לא אכפת בכלל שנחזור, שזה לא מעניין את האנשים פה. זה מה שהם אמרו לנו כל הזמן, שמעדיפים שנישאר בעזה ושנחזור בתור גופות".
דפנה ואלה הועברו בהמשך למנהרות, שם פגשו חמש צעירות שטרם חזרו - לירי אלבג, נעמה לוי, רומי גונן, אגם ברגר ואמילי דמארי. "כל הזמן אני חושבת רק עליהן. כשאנחנו היינו שם היה ממש קשה, אז מה קורה עכשיו, שזה מצב הרבה יותר קשה ממה שהיה כשאנחנו עוד היינו שם. זה חדר ממש קטן, בגודל כזה של מזרן ו-1.60 מטר, לא יכולנו לעמוד. לא היה כל כך אוכל, לא היה מים", סיכמה.
"מול אנשים אני לא בוכה, בשביל שלא יהיה לאחרים קשה. אני לא אוהבת להיראות חלשה".