להיות מפונה מהצפון, זה...

להיות מפונה מהצפון זה לספוג מבטי רחמים מהסביבה החדשה ששומעת שאתה מפונה, אבל להרהר בלב שתכל'ס, מבחינה חומרית, רוב המפונים הם הפריבילגים החדשים - בתי מלון, מענקים, טיסות חינם לאילת, שלל אטרקציות בחינם, הופעות ובקיצור - נופש אחד ארוך. ברור שמתגעגעים הביתה, אבל מצד שני - אנחנו לא עד כדי כך מסכנים.

להיות מפונה מהצפון זה לפגוש באופן אקראי את יונתן רזאל בסמטאות נחלאות, להתפלל עם ידידיה מאיר באותו שטיבלך, וללכת עם אשתי ברחוב ולשמוע פתאום את קולה של הרבנית ימימה מזרחי בוקע מבית הכנסת בשיעור שבועי. בקריית שמונה אפשר מקסימום להיתקל במנחם הורוביץ, קונה פיצוחים לשבת.

להיות מפונה מהצפון זה להסתפר במספרה טרנדית ומגניבה שמגישה כוס עראק בכניסה (לא, תודה), אבל בכל זאת להתגעגע אל המספרה הפשוטה והקדושה של שמעון אפרגן בקריית שמונה, עם פיוטים ברקע ותמונות של צדיקים על הקירות.

להיות מפונה מהצפון זה להתרגש מקירות מקולפים בבית כנסת ירושלמי עתיק - ובכל זאת להתגעגע יותר אל בית הכנסת של מכלוף לוי, או אל הכולל של הרב יעיש בקריית שמונה; זה להתרשם משפע המסעדות כאן - אבל להתגעגע לשווארמה של אורי; וזה לבקר את ההורים בבית מלון מפנק - אבל להתגעגע לביקורים אצלם בדירה הקטנה, עם כוס סודה וסברס מקולף בצד.

להיות מפונה מהצפון זה לאכול בחוץ יותר מתמיד, עד למצב (הבלתי נתפס) שאתה כבר מעדיף מרק אפונה על פני שווארמה.

להיות מפונה מהצפון זה לראות ברחובות ירושלים אנשים מהצפון שביומיום אתה בקושי אומר להם שלום, וכאן הרחק מהבית אתם נופלים אחד על צוואר השני במפגש אקראי ברחוב, כאילו מי ישמע.

להיות מפונה מהצפון זה להגיע לבית כנסת עתיק בירושלים במנחה של שבת, לעמוד נדהם מול רב קדוש שנראה כמו צדיק נסתר ושואל אותך "אתה כהן? תעלה לתורה", ולחשוב שמדובר כנראה בצדיק בעל רוח הקודש, אחרת איך ידע שאני כהן? (ואחרי דקה וחצי, להבין שהרב פשוט מכיר את כל המתפללים הקבועים עם החליפות והשטריימלים, ולכן שאל רק אותי).

להיות מפונה מהצפון זה לבקר בבית בקריית שמונה כדי לקחת כמה דברים במהירות, ואז להגיד "טוב, חייבים לחזור הביתה לירושלים", ולהתבלבל לרגע.

להיות מפונה מהצפון ולהתארח בבית מלון, זה להגיע מהר מאוד למסקנה שב-20 השנים הקרובות לא תבלה אף חופשה בבית מלון כלשהו.

להיות מפונה מהצפון ולהתארח בבית מלון, זה להשוות תנאים מול מפונים אחרים שהשתכנו בבתי מלון אחרים - איפה החדרים הכי נוחים, למי מביאים את הפעילויות הכי שוות, וכמובן - איפה האוכל הכי-הכי.

להיות מפונה מהצפון זה להבין שגם אם בימי השגרה אתה בדרך כלל מהנותנים ולא מהמקבלים - אז לא לעולם חוסן.

להיות מפונה מהצפון זה לחשוב בכל פעם מחדש שאם לפני חצי שנה מישהו היה מספר לנו שנחיה בירושלים כמה חודשים טובים, הילדים ילמדו במוסדות אחרים וכל סדר היום שלנו ישתנה - היינו מבקשים ממנו להפסיק עם ההזיות.

להיות מפונה מהצפון זה להבין שבתכל'ס, כל הרכוש שאנחנו צוברים עם השנים הוא לא באמת נחוץ. לכל אחד מאיתנו יש כמות מוגבלת של בגדים בגודל ממוצע של מזוודה קטנה, יש מעט כלי מטבח ועוד כמה דברים שהבאנו איתנו - ובכל זאת חיים ועובדים, מבלי להרגיש שחסר לנו משהו משמעותי.

להיות מפונה מהצפון זה להתפלל שתפרוץ כבר מלחמה בצפון (כדי שנוכל לחזור הביתה עם תחושת ביטחון) ומצד שני להתפלל שלא תפרוץ מלחמה בצפון (כי לא בטוח שישאר לנו בית לחזור אליו).

להיות מפונה מהצפון זה להתבאס שאתה רחוק מהבית ומהשגרה, אבל להקפיד לא להתלונן, כי מי אנחנו לעומת החטופים, החיילים, תושבי עוטף עזה, ניצולי הטבח? מהו הצער שלנו לעומת הכאב שלהם?

להיות מפונה מהצפון זה להתגעגע ולרצות כבר לחזור הביתה, אבל לדעת בוודאות שכשנחזור הביתה - נתגעגע לכאן. נתגעגע לתחושת האחדות, נתגעגע לגילויי החסד והאהבה ההדדית. נתגעגע לשעתו היפה של עם ישראל.