איפה תמונת הניצחון? הרבנית ימימה מזרחי עם שלושת הסודות בדרך לישועה

השבוע אמרה לי אמא גילה ויזל

בשבעה על בנה, אלקנה ויזל הי"ד: 

"ימימה, אני רגילה לשורת מחץ. 

אני הייתי כאן במלחמת ששת הימים 

ובמלחמת יום הכיפורים ובמלחמות לבנון. 

נכון, כשיש חללים זה עושה חלל בלב. 

כשיש פצועים, זה פוצע את הנשמה. 

אבל בכל מלחמה היתה איזושהי שורת מחץ, 

איזושהי תמונת ניצחון.

וכאן – אין. 

אנחנו מחכים ל'סינוואר מודיע על כניעה', 

'השבויים והחטופים יוצאים'

ו... כלום. 

מה קורה?"

.

זו גם שאלתו של ה"אור החיים" הקדוש. 

למה ה' לא יכול לתת לעַם העבדים האומלל הזה, 

שסבל מאכזריות בלתי נסבלת במצרים, 

את המזור לכאב שלהם? 

תן להם כבר את התרופה הזאת! 

תן להם את התורה! 

הרי כשמקבלים את התורה, עוורים מתחילים לראות 

ופסחים מתחילים ללכת. 

היה מרפא לגוף שלך ומרפא לגוף שלך.

נו, תן להם!

.

וה' אומר: לא. אני משהה קצת את הריפוי, 

משהה את שורת המחץ. 

עוד קצת.

למה?

ומפרש ה"אור החיים": 

כִּי לֹא מִיעוּט הַחֵשֶׁק הוּא הַסּוֹבֵב,

אֶלָּא... לְצַד הַכְשָׁרַת הֶחָתָן.

את כל כך רוצה, נכון. 

אבל החתן... עדיין לא בשל. 

.

השבוע ראיתי ישועה. 

הייתי בחתונה של אלומה לב אהובתנו, 

שכל כך הרבה שנים חיכתה לזיווג שלה. 

והיא כותבת כך:

אני נושעת כל הזמן. 

הרבה פעמים, בסוף נסיעה ארוכה, 

אני מסתובבת בחדרי הבית ומרגישה 

שהגוף והנפש עוד לא נרגעו. 

תנועת הנסיעה קדימה עוד רוחשת בתוכם. 

אנחנו מכירות את זה. אחרי נסיעה, הקרביים עדיין בתנועה סיבובית כזו, 

כמו מנוע שלא נרגע. 

יחד עם תנועת הרכב, נעים גם כל הגופים הנמצאים בו. 

זהו חוק פיזיקאלי, הם אינם פאסיביים בתוכו. 

זאת הסיבה שאם הרכב נעצר בבת אחת, 

הגופים שבתוכו נזרקים קדימה.

התנועה עוד מפעילה אותם. 

.

זה יכול להסביר גם למה אנחנו לא נוֹשַׁעים בבת אחת. 

גאולה פתאומית עלולה לזרוק אותנו קדימה בהפתעה. 

הגוף והנפש עוד לא רגילים – 

שנים ארוכות נסענו כך, ופתאום הגענו. 

שנים עברנו על הכביש, גדלנו בו, 

כל יופיינו התלטש בה. 

מרחק הביטחון של העצירה הוא חיוני. 

.

דווקא כשאת מרגישה שהכל מאט ומאט ומאטטטט, 

שיותר לאט מזה אין! 

תדעי לך שזה מפני שאנחנו כבר, כבר מגיעים אל הגאולה. 

אני נושעת כל הזמן. 

הישועה נמשכת מהמילה "יש". 

בכל פעם שאני כאן, יֶשְׁנה, אני נושעת. 

אני יכולה לראות יופי בעולם.

זאת אומרת שהישועה היא דבר נצבר. 

זה לא שעוד לא, עוד לא, עוד לא. 

זה דבר שקורה לנו תמיד

ואנחנו צריכות ללמוד לראות אותו ולהכיל אותו, 

להגדיל אותו בתוכנו.

.

ימימה, מה נדרש כדי לקבל את שורת המחץ? 

בואי נלמד מפרשתנו. 

כדי לקבל תורה, נדרשו שלושה דברים: 

1. הם היו קדושים. 

זה רפיון הידיים; "מה יהיה עם המדינה הזאת, 

שום דבר לא קורה..." 

לא! תפסיקו עם זה! נסענו משם כבר, 

אנחנו לא ברפיון ידיים, 

אנחנו בעוצמה אנושית ורוחנית שלא היתה כמותה.

.

2. וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ. 

הר סיני מסמל את הענווה.

זכינו לענווה גדולה בדרך זו 

ואנחנו מקבלים אותה עדיין בכל יום. 

.

3. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר –
כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד.

למדנו להיות חזית אחת. 

ונכון, עוד נשמעים קולות המחלוקת, 

ותמיד יהיו כאלה, 

אבל באמת שהם צדדיים. 

כמה התאחדנו בימים הקשים האלה. 

.

בזוועה הזאת הרווחנו בינתיים שלושה דברים 

שהם הכרחיים וטובים. 

דברים קורים כל הזמן. 

את לא רואה את שורת המחץ, 

אבל כשאת נמחצת, את צריכה לזכור 

שזה כי את תכף מגיעה הביתה. 

אז אם תשאלו אותי למה הקב"ה משהה את הריפוי, 

זה מפני שאנחנו בינתיים מקבלים ישועות קטנות בדרך. 

אל תשכחי, את נושעת כל הזמן. 

וזו שורת המחץ.

.

אבל הנה, הגענו לפרשת יתרו – מתן תורה! 

תודי שאין תמונת ניצחון טובה מזו. 

השנה לא שימחנו את התורה בשמחת תורה, מסכנה.

אז השבוע, בשיעור שלנו, אנחנו נעשה זאת בענק. 

מגיע לנו. מגיע לה!