"אמא, את אוהבת אותי? אז למה את נועלת אותי בחדר?"

שוב לילה, ושוב יונתן מתעורר ועושה כל שעולה על דעתו, אם ישנה בכלל. פותח ארונות, פתיתי קורנפלקס שראו ימים טובים יותר מוצאים את עצמם מתגלגלים ונמעכים על הרצפה, בקבוק קטשופ חדש צובע את הקירות באדום בוהק, וסכין לחם משוננת נכנסת לתוך קופסא של ממרח שוקולד ומשם בנדיבות לתוך פיו של יונתן הקטן. ספריית הקודש הופכת למתקן טיפוס מרתק המשאיר ראיות למתחולל בשעות האלה, השעות הקטנות של הלילה.

ואנוכי ישנה, פשוט ישנה. עייפה. גמורה. ישנה.

לפתע אני מתעוררת, ויונתן לצידי, אדום כולו. מתוך שינה אני מסתכלת וחושבת לעצמי: "שוב פתח את רסק העגבניות כמו אתמול... אוף". אך מבט נוסף מבהיר לי כי לא בזה העניין...

דם. הכל דם. פנים, ידיים, רגליים, חולצה של מיקי מאוס, גם מכנסיים, הרצפה הקירות הכל, הכל דם!!!

אני קופצת מהמיטה לתוך נעלי הבית, מנסה לדלג בין שלוליות הדם עם יונתן בידיים, מנסה להבין מה קורה כאן.

בקבוק יין שבור שוכב בירכתי הסלון עם סימני דרך מהמטבח, שברי זכוכיות קטנטנים מפוזרים בכל הבית, ויונתן יחף, יחף!

אלוקים שישמור.

מבט מעמיק בפניו של יונתן מגלה ילד חיוור מעט, ובזינוק אני מכניסה אותו לחדר האמבטיה, לראות את גודל הנזק. בטוחה שכולו חתכים עמוקים. עם כזו כמות של דם לא ייתכן אחרת.

המים זורמים בעדינות כדי לא להכאיב לכואב ממילא, אבל ליונתן לא מזיז כלום. הוא בשיא הערנות, כאילו לא שתיים בלילה עכשיו. לא כואב לו, הדם לא מפחיד אותו, בסך הכל היה לו נחמד ומעניין הלילה...

אבל הלב שלי מתוח, נחרד. מה קורה פה?

בעדינות שוטפת את כל הגוף, בודקת איבר-איבר בגוף. מחפשת בפחד חתכים. מחפשת ומחפשת, חייב להיות משהו, הרי יש כל כך הרבה דם.

בסוף אני מוצאת, חתך נחמד באמה השמאלית ביד. חתך לא קטן, אך לא מצריך טיפול רפואי, תודה לקל. חובשת באמצעי החבישה שנמצאים דרך קבע בבית, ונוחתת עם יונתן על פינה נקייה בספה.

הבית הפוך, מלוכלך, והריח לא נעים. נראה לאחר מלחמה עם פצועים (מה, לא?). אי אפשר להשאיר כך את הבית. אבל אני עייפה כל כך! לא יודעת מה לעשות. מצד אחד, יונתן ער, והבית... מצד שני, העייפות מכריעה אותי. היה לי יום קשה כל כך, יונתן היה מאתגר במיוחד, וגם הקטנים אחריו. אני לא מחזיקה מעמד.

קפה. אולי זה מה שיעיר אותי עכשיו. מדשדשת בין האוכל הזרוק על הרצפה לבין נתזי הקטשופ, היין והדם, הולכת להכין לי כוס קפה וליונתן חלב חם, שיירדם כבר.

איזו חוויה זו לשתות כוס קפה חמה בשתיים בלילה בבית שכזה. חוויה מפוקפקת.

יונתן שותה את החלב עד תומו ואני את הקפה, לא חזק מספיק בשביל לעורר בשעה כזו, אבל סביר.

אני מתחילה לנקות את הספה, שיהיה ליונתן איפה לשבת בטווח הראייה שלי, ואז בפרץ אדיר של אנרגיה עייפה אני מסתערת על הסלון, הכסאות, השולחן, הספרייה. אפילו לנברשת הוא הגיע...

תוהה לעצמי איך הגיע עד שם, אבל מותירה לעצמי לחשוב על התשובה בבוקר.

לוקחת את יונתן איתי וממשיכה בכל הכוח במטבח. סוגרת ארונות, אוספת פרורי קורנפלקס המתיימרים לשחות בחלב שפוך, מנסה להסיר שכבה הגונה של קטשופ מהקיר ומהשולחן, זורקת שקית עוגיות ריקה ולתדהמתי מוצאת סכין לחם משוננת מרוחה בשוקולד, עם סימני לקיקה. אלוקים ישמור. שוב בודקת את הפה של יונתן שהכל בסדר. כן, תודה לקל, אין אף שריטה באזור השפתיים.

מסיימת לנקות ארונות, לאסוף זכוכיות, להחזיר הסדר על כנו. נשאר לשטוף את הרצפה. אני מקווה שיונתן יצליח לשבת במקומו, ולא יקפוץ לי לתוך המים העכורים.

סיימנו. כאילו לא היה. שלוש וחצי בלילה, העייפות כבר פינתה את מקומה. גם אצל יונתן.

אני נותנת ליונתן להסתכל בספרים מנוילנים, ומנסה לשחזר בדיוק מה קורה פה, מה הלילות הלבנים האלו של יונתן, כמה סכנה הם טומנים בחובם, ואני לא יכולה שלא להרגיש קטנה מידי, קטנה כל כך, שרק עכשיו שמתי לב שיונתן ער כל לילה. כל לילה. וזה מסוכן. מאוד.

הבוקר מוצא את יונתן בזרועותי, ואת שנינו מנמנמים על הספה.

כשיוסי יוצא לתפילת ותיקין, הוא יוצא בשקט, שלא נתעורר.

* * *

שקלול הנתונים האחרונים של הלילות הלבנים הוביל בהמלצת הפסיכולוגית לפתרון חד משמעי – צריך לנעול ליונתן את החדר. אסור לו לצאת מהחדר ללא השגחה. זו סכנה גדולה.

יונתן ישן עם שני האחים שלו ביחד בחדר. ניסינו לנעול את החדר עם גדר מברזל, ואכן, יונתן לא הצליח לצאת. אך הוא העיר את אחיו, הרביץ להם, דרך עליהם, רוקן את הארונות, בקיצור, עשה חגיגה גדולה ולא שמחה.

דיונים ומחשבות הובילו אותנו להחלטה על מעבר לדירה גדולה יותר, שבה יהיה ליונתן חדר משלו, ותהיה לנו אפשרות לנעול אותו בצורה שתאפשר לנו לשמוע אותו, וגם לראות קצת מהנעשה בחדר. לא נעילה של מנעול.

שבועות של חיפושים, והדירה נמצאה. לא בשכונה שלנו, בשכונה די קרובה. לעזוב הכל, שכנים, ידידים, מכרים, משפחה – ולעבור לשכונה אחרת, לא מוכרת, אנשים לא מוכרים, בשביל ילד אחד מיוחד.

החדר החדש של יונתן היה חדר אטום, שיצא מתוך החדר שלנו, חדר ההורים. הצלחנו לסגור אותו בצורה שהדלת לא היתה סגורה עד הסוף, היתה אפשרות לראות קצת ולשמוע, אבל ליונתן לא היתה האפשרות לצאת.

נעילת הדלת בלילה היתה קשה לי כל כך, נפשית. אני סוגרת את הילד שלי בחדר. נועלת.

קשה. ממש.

בשבועות הראשונים שבהם נעלתי את הדלת, הייתי מחכה שהילדים יירדמו, ובוכה את נשמתי בסלון. לא יכולתי לעמוד בזה. הרגשתי אמא מתעללת. יונתן היה מתנגד ובוכה, לא היה קל.

אבל שמרית אמרה לי בכל פעם: את שומרת על החיים של הילד שלך. זה הדבר הנכון לעשות.

אז כן, הבנתי בראש שזהו הדבר הנכון, אבל נפשית הוא היה קשה לביצוע, במיוחד כשערב אחד יונתן הסתכל עלי בעיניו הגדולות והתכולות כים, ושאל אותי בשפתו הלא מובנת: "אמא, את אוהבת אותי? אז למה את נועלת אותי בחדר? את יודעת שאני לא אוהב להיות לבד...".