מנהיג בעל חסד: פרטים מפעימים מחייו של רבי חיים מבריסק

רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, מראשי ישיבת וולז'ין, ידוע בתור גאון הגאונים בפלפול ובביאורי הרמב"ם, וכל לומד תורה נפגש תמיד בחידושיו או בחידושים שבאים בשמו ובשם תלמידיו, אבל על חייו האישיים לא רבים יודעים.

הרב מבריסק נולד בשנת תרי"ג לאביו, ה"בית הלוי". הוא היה חתנו של רבי רפאל שפירא, ראש ישיבת וולז'ין, ובגיל 27 נעשה משנה לראש הישיבה הנצי"ב מוולז'ין. הוא נודע בכישרונותיו הגאוניים, וברושם העצום שעשה על בחורי הישיבה, אשר זכרו אותו שנים רבות, גם אם למרבה הצער עזבו את הדת.

וכך מספר תלמידו לשעבר, סופר ההשכלה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: "האיש הזה הוא בעל שכל חד ועמוק מאוד, ונוקב ויורד עד תהום של כל ענין וענין. בלי הפרזה אומר לך, כי אני, שכבר הסכנתי לצלול במים אדירים וללון בעמקם של מושגים דקים מן הדקים עד שגם העיונים הדקים של שפינוזה וקאנט לא הביאוני לידי ערבוביא, בכל עת שאני שומע אותו מדבר ומנתח את ענינו בדעתו החריפה והחדה, כמעט קשה לי לתפוס את דבריו ולעמוד על יסודו של ענין לרוב דקותו. רבנו זה לא עסק מעולם בספרי ההגיון, ובכל זאת כאשר יעמיק לחקור בהלכתא רבתי יגלה בה פנים כהלכת ההיקש בכוח הגיון טבעי גדול מאוד. ותמה אני אם יש בדור הזה שכל גאוני כמותו" (פרקי וולוז'ין, חולון תשמ"ה, עמ' 68).

ר' חיים נודע בחומרות קיצוניות בהלכה. אמנם בכל מה שקשור לבריאות, צומות וכו' לא החמיר, באמרו "מחמיר אני בפיקוח נפש". הוא החמיר בקיצוניות גם בחסד ובנתינה, וביתו היה פתוח לכל, בית תמחוי, הקדש לאביונים והפקר גמור. כל עני וכל חסר בית היה יכול להיכנס לביתו, לישון באיזו מיטה שירצה, ולקחת איזה מאכל שירצה. בניו הגאונים גדלו מספרים שגדלו מתוך תחושה ש"הכל שייך לקב"ה", גם החפצים האישיים שיש (או שהיו...) בבית.

אך להבדיל מ"עילויים" אחרים, שהיו מנותקים מן העולם, ועסקו בעניינים עמוקים מבלי לראות מה קורה סביבם, היה ר' חיים מנהיג במלוא מובן המילה. וכך מתאר הרב מאיר בר אילן (ברלין), בנו של הנצי"ב מוולוז'ין (בספרו "מוולוז'ין ועד ירושלים"), על פעולותיהם של תלמידי הישיבה, ורבי חיים סולוביצ'יק זצ"ל בראשם, בשעת שריפה בוולוז'ין: "אותה השבת של 'השרפה הגדולה' הושבתה. נשמע צלצול הפעמונים של בית היראה, שביום חול שאין בו 'חגא' – חג דתי לנוצרים – היה פירושו בשורה רעה של שרפה, והקול 'אש פרצה!' חלף ועבר מן הרחוב אל בית הישיבה. מיד, כמובן, היו נסגרים כל ספרי הגמרא, ומאות בני הישיבה היו רצים להציל את החפצים או לכבות את האש...

"רגש הרחמנות והאחווה הוא חזק מאד, עד כי כל אלה שזה עתה היו שקועים ראשם ורובם ברוחניות, בארבע אמות של הלכה, ודבר לא היה להם, כמדומה, עם העיר ויושביה – פושטים מעל עצמם את 'האצילות', חולצים את מעיליהם, מפשילים את שרווליהם, אחד רץ לבאר לשאוב מים, השני תופס סוס ורתמו לעגלה להביא חיש את המים, זה משיג דלי ליצוק בו את המים וזה מוצא גרזן ושובר את גגות הבתים מסביב, כדי לחסום בעד התפשטות האש. מחנה של מאתים או שלש מאות 'כבאים' כבני הישיבה הרי הוא שמירה מעולה לעיירה כוולוז'ין, ולא שרפה אחת כבו הללו ולא נתנו לאש להתפשט...

"על הקולות והצווחות 'דליקה!', 'ביתי בסכנה', 'הצילו', 'מים, מים' – נשמעו צעקות מכל עבר: 'אוי, ילדי!', 'היכן שלמה'לה שלי?', 'אולי ראיתם את יצחק'ל שלי?', ואמות ואבות שוכחים את בתיהם ואת מעט הסחורה בחנויותיהם ורצים כמטורפים וידיהם פשוטות לבקש את ילדיהם... הקולות והצווחות בוקעים רקיעים... וכאן שוב באים בני הישיבה לעשות עבודתם, רצים להביא את הילדים מן 'החדרים', מחפשים את ההורים, חוטפים ילדים ברחוב ונושאים אותם למקום שהם מורים.

"אולם בעבודה זו יש 'מפקד עליון', הלא הוא רבי חיים סולובייצ'יק, בהיותו כבר אז גדול בישראל ור"מ שני ומפורסם בעולם. עוד היה זריז ורענן לרוץ מרחוב לרחוב ולבקש את הילדים התועים, וכשהיה מוצא אותם, היה מרכיבם על כתפיו אחד מימינו ואחד משמאלו ואת השלישי היה לוקח בזרועותיו ואחריו רץ ילד רביעי, וכך הוא 'מחלק אותם' לבעליהם, לאבא ואמא. גמר את המלאכה ב'מטען' אחד, הוא רץ שוב לבקש, אולי עוד נשאר ילד אי במקום...".

התיאור הזה מזכיר את מה שאמר הקב"ה למשה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודך, חייך אתה תרעה צאני"!