אין לך מונופול: דבר תורה לפרשת בהר

"כמה זה שמונה ועוד שש?" שואל מנהל החברה את המועמד לראיית חשבון בעסק המצליח שהקים. המרואיין תמה על השאלה הקלה והשיב כלאחר יד: "ארבע עשרה". הוא לא התקבל.  

הבא בתור נשאל שאלה דומה, השיב תשובה נכונה, וגם הוא לא התקבל. כך אירע גם עם השלישי והרביעי.

החמישי שמע את שאלת החשבון הקלה והגיב מיידית: "כמה אתה רוצה שזה יהיה?"

המנהל: "התקבלת!"...

* * *

"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", מצוה התורה בפרשתנו. פרטי המצוה נתבארו על ידינו לפני שנתיים בפרשת בהר, כעת ברצוננו להעמיק בנקודה אחרת במצוה זו.

כשאנו שומעים את המילה "אחוזה", עולה בדמיוננו הסיטואציה הבאה: טירה רחבת ידיים, טובלת בכרי דשא מוריקים, משרתים צמודים ושכיות חמדה בכל פינה. ככה לפחות כתוב בספרים. ה"אחוזות" בנות ימינו, הן וילות-ענק בעלות חניון כפול ורכבים חדישים, טכנולוגיה חדשנית ומגוון פריטים שנועדו להקל על החיים, וכמובן, אבטחה...

אבל התורה מתכוונת לכך שכל איש שמכר את שדהו ישוב ביובל ל"אחוזתו". גם עני שאינו מסיים את החודש ולכן נאלץ למכור את הבית – בשנת היובל יכול לרכוש אותו בחזרה.

מהי בעצם "אחוזה"?

רבי יצחק מאיר מגור, החידושי הרי"ם, מבאר: אין דבר-ערך ממוני מכל רכושו של האדם, שהאדם נקשר אליו יותר ו'אחוז' בו – יותר מדירתו וקרקעותיו. לכך נקרא הנדל"ן של בני האדם – "אחוזתכם", שאתם אחוזים בה.

מצאנו בגמרא מסכת פסחים (ח:) הלכה מעניינת: "אמר רבי אמי כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל". מהו הקשר בין הקרקע שמחזיק האדם ברשותו לבין המצווה לעלות לבית המקדש בשלושת הרגלים?

שמעתי משל נאה לכך לילדים המשחקים במשחק מונופול חדש. ההתלהבות מרקיעה שחקים, הם מרוכזים במשחק ויושבים לשחק בו שעות בריכוז, קונים בתים, מוכרים מלונות, שטרות כסף מחליפים ידיים בצווחות אושר אכזבה לחלופין (היום, אם יש מי שמשחק בזה בציבור הכללי – זה רק דרך מסך המחשב...)

לכל דבר טוב – כידוע – מגיע הסוף. שעת ההשכבה מגיעה, האם המותשת מבקשת מילדיה לקפל את המשחק וללכת לישון. אבל הילדים מתחננים: "אמא, אנחנו באמצע משחק. אנחנו רוצים להמשיך בזה מחר". בחוסר אונים מנידה האם בראשה ובלבד שייכנסו כבר למיטות.

בשעת ערב מאוחרת מגיע האבא מיום עמלו, נכנס לחדר הילדים ורואה באור הקלוש מהפרוזדור, את לוח המונופול מונח על הרצפה, שטרות הכסף מפוזרים סביב והוא חושש שאחד הילדים יקום בלילה וידרוך על מלון קטן ונוקשה או חלילה יחליק על לוח המשחק. בלי להסס הוא מתכופף, גורף את כל החלקים לקופסה ומשיב אותה למקומה.

בבוקר קמים הילדים והנה שוד ושבר. אין מונופול. הזעקות שקוראות את אמא מיידית, מביאות בסיבוב שני את אבא. והילדים בוכים: "היה לי שלושה בתים ושני מלונות, ואפילו בית כנסת בבני ברק... למה קיפלת את המשחק ועכשיו הפסדתי את ה-כ-ל?!"...

הילד צודק. מבחינתו זוהי אבדה של רכוש עצום ורב ערך. אולם אנו מבינים שאין זה אלא משחק. כעת נשוב לדברי החידושי הרי"ם, ולקושיה ממסכת פסחים – מדוע רק מי שיש לו קרקע עולה לרגל. את התירוץ לקושיה מספק רבי פנחס מנחם יוסטמן מפילץ, אחיינו של החידושי הרי"ם: 

יהודי שמחזיק ברשותו קרקע, מתקשה להתנתק מהתחושה שהקב"ה הוא בעליו של הממון – "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". היהודי חש שזה שלו. הוא עבד על זה והרוויח!

לכן ציוותה התורה שיעזוב את ביתו ברגל, יפקיר אותו ללא שמירה, ויעלה לבית המקדש לקבל מעט תחושה רוחנית שתרומם אותו מעסקי החולין. הוא יבין שה"בתים, הקרקעות והשדות" שלו – הינם באותו יחס שילד "קנה" בית מלון במשחק המונופול. אבל מי שאין לו קרקע, אינו כבול ואחוז בנדל"ן שלו – הוא אינו חייב לעלות לרגל, שכן בהיותו מנותק יחסית מהעולם הזה, תספיק לו קדושת המועד כדי להביא לאותה תוצאה.

* * *

כאשר יהודי מגיע לרגל ולמועד, וחי בתחושה שהרכוש שלו אינו משוואה מובנת מאליה של השקעה + מאמץ = תוצאה, אלא הוא מצידו מוכן לעבוד – כמו שה"מנהל" רוצה שזה יצא, כשהכל לפי דיני התורה ורצון הבורא, אז הברכה שורה במעשי ידיו והוא אינו מודאג מכך שלפעמים הוא מצווה להשבית את העסק. זה העסק של הבוס והוא ידאג לקיומו.