מהו דיכאון, ולמה לא תמיד כדאי לחפש מאיפה הוא מגיע?

אם ננסה להגדיר את התחושה המאפיינת אנשים הסובלים מדיכאון וממצב רוח מדוכדך, ניתן לומר שמדובר בתחושה משתקת של אדם הנמנע מעשיה ומיוזמה, משום שהוא משער על סמך ההרגשות שהוא מרגיש בהווה – שהעתיד יהיה גרוע. מאחר וכעת הוא סובל, הוא משתמש בהרגשה ככלי ל"ניבוי" העתיד, מה שגורם לו להימנע מעשיה – שעל פי תפיסתו אין לה סיכוי להוביל למקום טוב יותר.

האדם שמוצא את עצמו במצב של דיכאון, עשוי להימנע לחלוטין מכל עשיה שהיא, ובכלל זאת להפסיק לדאוג אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר, כגון: תזונה מספקת, היגיינה אישית, או מערכות יחסים עם הסובבים אותו.

כמובן, לא כל אדם שדואג ביחס לעתיד, ימצא את עצמו במצב של דיכאון. הדאגה ביחס לעתיד בעייתית, כאשר האדם "נעול", ואינו מצליח לראות כל אפשרות לעתיד טוב יותר מההווה הנוכחי. גישה זו, כמובן, עומדת בסתירה מוחלטת להשקפה התורנית: על פי ההשקפה התורנית, העתיד – נמצא בידו של הקדוש ברוך הוא, כל יכול, וביכולתו להפוך את המצב ברגע גם כאשר נראה שהוא כבר לאחר ייאוש!

ואכן, מסופר על ה"חפץ חיים", שביום מן הימים הגיע אליו בעל עגלה ובכה בדמעות על כך שסוסו, ממנו מצא את פרנסתו, שבק חיים והותיר אותו בלי יכולת לפרנס את משפחתו. ואמנם, ה"חפץ חיים" הצטרף לבכיו של בעל העגלה, אולם הוא – בכה על משהו אחר לגמרי: הוא בכה על כך שיהודי יכול לחשוב שהסוס והעגלה הם מקור פרנסתו...

וכך היו דורשים רשומות מבארים על דרך רמז את הבקשה שאנו מבקשים מהקב"ה בתפילה על הפרנסה, כי ישלח פרנסתנו "בהיתר ולא באיסור". בפשטות – הכוונה הינה לכך שאנו מבקשים שהדרך בה תגיע פרנסתנו לא תהיה כרוכה חלילה בכל איסור שהוא... אולם מלבד המשמעות הפשוטה הזו – ניתן להוסיף נופך לדברים ולומר כך:

אנו מבקשים, שההתייחסות שלנו לנושא של פרנסה תהיה מתוך מקום של "היתר", כלומר: של שחרור, של יכולת לראות את התמונה האמיתית ולהבין שהפרנסה אינה צריכה להגיע דווקא ממקור מסוים, ולא ב"איסור" – כלומר: מתוך חשיבה מוגבלת, כבולה ואסורה במאסר הלב, על פיה ישנה רק דרך אחת בה אנו יכולים למצוא את פרנסתנו...

כך או כך, בנושא הפרנסה כמו בכל נושא אחר, חשוב מאד שלא ננסה לשפוט את המציאות על פי ההבנה וההרגשה שלנו בהווה. עלינו לזכור, שבורא העולם אינו מוגבל לחשיבה שלנו! הוא יכול להושיע ולשנות את פני העתיד ברגע אחד – מבלי כל תלות בסיכויים הסטטיסטיים או במצב הנוכחי! ואכן, פתגם יפה אומר: "אל תספר לבורא עולם כמה הבעיות שלך גדולות... תספר לבעיות שלך כמה הבורא עולם גדול!".

ואכן, בגמרא במסכת כתובות (ק"ד, ע"א) מספרת, שכאשר חלה רבי את חוליו אשר מת בו, ביום האחרון לחייו, גזרו החכמים תענית והודיעו כי מי שיבשר על פטירתו של רבי – יידקר בחרב. את הרעיון שעמד מאחורי ההכרזה הזו, מבאר ב"שיטה מקובצת", ומסביר כי ההנחה היתה, שאם ימשיכו לבקש רחמים על רבי מתוך סברה שהוא חי – הרי שבכוחה של התפילה הזו להחיות אותו גם אם כבר נפטר לבית עולמו!

כלומר: ברגע בו אנשים יכירו בכך שרבי נפטר, הם כבר לא יאמינו שהוא יכול לשוב ולחיות, וממילא – התפילה שלהם לא תהיה אמיתית ועוצמתית. אולם כל עוד הם יסברו שהוא עדיין חי – הרי שהם יאמינו בכוחה של התפילה שלהם להותירו בחיים, והתפילה העוצמתית הזו – עשויה להחיות מתים!

וכך ביחס אלינו: כל עוד אנחנו מאמינים שהבעיות שעומדות בפנינו גדולות מכדי שניתן יהיה להתמודד איתן, אנחנו באמת לא נוכל להתמודד איתן. כל עוד אנו נגביל את עצמנו באמצעות מערכת החשיבה המוכרת, המבוססת על ניסיון העבר - אנחנו באמת נהיה מוגבלים. אולם ברגע בו נכיר שאין כל מגבלה ביחס לכוחו של בורא העולם, ואין בעיה שהיא גדולה מדי בעבורו – הרי שכל בעיה תהיה פתירה, וההתייחסות שלנו אליה תהיה בהתאם!

ואכן, בברכותיו של יעקב לבניו, מצינו שאת דן – הוא בירך באמרו: "לישועתך קיוויתי ה'". ולכאורה, מדוע הזכיר יעקב את הציפיה לישועת ה' דווקא בברכתו של דן?

את התשובה לך מלמד ה"חפץ חיים" (ח"ח עה"ת פרשת פנחס), כאשר הוא מבאר כי דן התאונן בפני אביו על כך שאין לו אלא בן אחד, וגם הוא חרש (סוטה י"ג, ע"א), אולם על כך השיב לו יעקב בברכתו ואמר כביכול: "לישועתך קיוויתי ה'!", כלומר: זכור כי אין גבול לישועתו של הקדוש ברוך הוא, וברצותו – יוכל להעמיד ממך עם רב!

ואכן, באה המציאות והוכיחה כי יעקב צדק: בסופו של דבר, שבט דן היה מהשבטים הגדולים יותר בעם ישראל, הרבה יותר משבט בנימין, למשל, על אף שלבנימין היו עשרה בנים - כולם בריאים ושלמים! בעוד שמנינו של שבט בנימין הגיע לכדי חמישים וארבע אלף ושש מאות איש, הרי שמניינו של שבט דן, שעמד כולו מחושים בן דן – הגיע לעדי שישים וארבע אלף איש ושש מאות! ללמדנו, כי לא מה שנראה לעיניו של האדם בהווה – הוא שאכן יהיה בהכרח בעתיד...

מעגל קסמים

ובכל זאת, האדם הסובל מדיכאון – אינו מצליח להאמין שמשהו עשוי להשתנות לטובה. הוא משוכנע לחלוטין שלעולם הוא כבר לא ירגיש טוב, ומשום כך – הוא מאבד את הטעם בחייו, מה שגורם לו לעשות פחות, לתפקד פחות, לנסות פחות ולהימנע מכל יוזמה שהיא – הנתפסת בעיניו כמיותרת.

מיותר לציין, כי חוסר העשייה – אינו תורם לשיפור המצב. אדרבה, ההיפך הוא הנכון: כאשר האדם נמנע מעשיה מתוך חוסר אמון ביכולתו לשפר את איכות חייו, הוא למעשה מקבע את המצב השלילי בו הוא נמצא. הוא נעשה יותר ויותר מדוכדך, עד שחוסר ההצלחה נהפך לחלק בלתי נפרד מתפיסת הזהות העצמית שלו. הוא תופס את עצמו כ"לא יוצלח", כחסר ערך, והדבר מקבל גם ביטוי חיצוני: נוכל לראות אותו צועד בקצב איטי – שהרי "אין לו לאן למהר", בראש מורכן – לא מתוך עודף ענוה אלא מתוך עודף ייאוש, הוא מדבר לאט, והשדר שהוא מעביר לסביבה הינו, שהחיים כבדים עליו.

למעשה, ככל שהאדם עושה פחות – הוא מרגיש מדוכא יותר, מה שגורם לו לעשות פחות, וחוזר חלילה. האדם עלול למצוא את עצמו במעגל קסמים, במלכודת, ובמערבולת רגשית הגורמת לו לשקוע יותר ויותר בתהומות של ייאוש. מדובר בכדור שלג, שהולך וגדל, תוך שהוא מחמיר את תחושת הדיכאון ואת הסימפטומים הכרוכים בה.

לכן, לא תמיד יהיה זה נכון לחפש את הבעיה בעבר. במקרים רבים, הניסיון לטפל בעבר – הינו דווקא בעוכריו של האדם, כיוון שהוא מביא אותו לידי תחושה שלא רק ההווה אינו טוב – אלא שגם העבר היה שלילי. התמקדות במערכת היחסים שבין העבר והעתיד – עלולה לבסס את ההנחה המוטעית, כביכול העבר המוגבל – מצמצם את היכולת לפרוץ אל עתיד חדש!

לכן, לפעמים עדיף לטפל ב"סימפטומים", כלומר: בהשלכות שהיו לאירוע המכונן שגרם לאותו אדם לשקוע בדיכאון, שכן הסימפטומים הללו משמרים את הדיכאון ומקבעים אותו.

אם האדם יצליח להתמודד עם הסימפטומים ולהתחיל ליזום ולפעול, למרות התחושות הכבדות שמושכות אותו מטה מטה – בהחלט יתכן שיהיה זה צעד ראשון ומשמעותי בדרך ליציאה מהמעגל השלילי אליו הוא נקלע.

לדוגמה: אדם שקע בדיכאון לאחר שפוטר ממקום עבודתו. לא תמיד יהיה זה נכון לעבד את המקרה המסוים הזה, שכן במבט רחב יותר על המכלול – מדובר רק בטריגר שגרם לתגובת שרשרת. בעקבות הפיטורין אותו אדם הפסיק לחפש עבודה – מתוך חוסר אמון ביכולתו להחזיק מעמד בעבודה, בעקבות כך – הוא הפסיק לצאת מהבית ולבוא בין הבריות, בעקבות כך הוא איבד את הערך העצמי שלו, וההתדרדרות עוד המשיכה הלאה והלאה...

לכן, בהחלט יתכן, שהדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה תהיה באמצעות התמקדות בסימפטומים: ללמד את אותו אדם להתחיל ליזום, לחפש לעצמו עבודה אחרת – מתוך הבנה שעצם החיפוש מהווה צעד משמעותי כשלעצמו מבלי תלות בתוצאותיו, לצאת לאירועים חברתיים ומשפחתיים, וכך – אחרי המעשים ימשכו הלבבות, והוא יסגל לעצמו בחזרה את תחושת הערך העצמי שתצמיח אותו ותאפשר לו לראות עתיד בהיר יותר מההווה הקודר שהוא חווה כעת.

זה לא יקרה ברגע אחד, ולא בבת אחת. אולם אם האדם יצליח לקבוע לעצמו זמן, פעמיים ביום לדוגמה, שבו הוא מבצע פעילות כלשהי מבלי להתייחס לתוצאותיה ומבלי להעניק משקל לתחושה שליוותה אותו – הוא יגלה אחרי פרק זמן מסוים שלפעמים הפעילות הזו היתה נחמדה, לפעמים היא היתה ניטרלית, ולפעמים היא היתה בלתי נעימה. בסופו של מאזן, זה בסדר גמור. השאיפה אינה לכך שהפעילות שאנו עושים תהיה תמיד מהנה ומספקת... הדבר שחשוב הינו עצם המגמה והתנועה קדימה!

הקושי של האדם שנמצא במצב רוח מדוכדך, לפעול וליצור – נובע לעיתים קרובות מכך שהוא אינו מאמין שיכולה להיות התקדמות בחייו. ברגע בו הוא יגלה, שאמנם לא כל פעילות מותירה חותם חיובית, אולם כל פעילות הינה בעלת פוטנציאל להוות חוויה חיובית שכזו – הרי שהוא כבר עשה צעד משמעותי בדרך לחיים פעילים ומספקים יותר.