גם לאדמה יש שבת: המשמעות העמוקה של שנת השמיטה

יש אנשים, שעיקר מחשבותיהם - על העבר. רואים אנו זאת במיוחד אצל מבוגרים שיצאו ממעגל העשייה. ההווה שלהם דל, העתיד מעורפל, לכן הם מתרפקים על התקופה בה היו צעירים בשיא כוחם, והרבו בפעילות. אותם אנשים מכניסים סיפוק להווה על ידי סיפורי העבר, ולכן הם מסוגלים לספר את אותו סיפור שוב ושוב.

לעומת זאת, יש אחרים, בעיקר צעירים, שלהיפך – הם חיים בעיקר את העתיד. המחשבות, התכנונים וההתרפקות על העתיד, נותנים להם סיפוק גם בהווה. זהו אינו סיפוק אמיתי, השנים חולפות ביעף, ואת ההווה – הם אינם מנצלים כראוי.

פרשת 'בהר' פותחת במצות השמיטה - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'..." (ויקרא כה, ב-ד).

אגרונומים רבים "מציינים לשבח" את מצות השמיטה, משום שלטענתם, שביתה ומנוחה של האדמה אחת למספר שנים, מפרה אותה ומשביחה את היבול.   

גם אם הדבר נכון מבחינה אגרונומית, אין זו הסיבה האמיתית למצות השמיטה, ונוכיח זאת מהפסוקים עצמם (רמב"ם בספרו "מורה נבוכים", ג, לט).   

נתבונן שוב בפסוקים שהזכרנו ונראה, שהמילים "שבת לה'" חוזרות על עצמן פעמיים. רש"י כותב על מילים אלו כך: "שבת לה' – לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית". המילים "שבת לה'" מדמות את יום השביעי – השבת, לשנה השביעית – השמיטה. כשם שמצות השבת נועדה לתכלית רוחנית, כך שביתת האדמה בשנה השביעית, היא איננה לצורך האדמה, אלא לשם ה'.

קיים קשר עמוק בין הרעיון הפנימי של השבת, למהותה של מצות השמיטה.

ידועים דבריו של הרמח"ל: "האדם מורכב משני הפכים, דהיינו - מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו, הגוף – לחומריות, והנשמה - לשכליות. ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה - תתעלה היא ותעלה הגוף עמה... ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו" ('דרך השם' א, ג, ב).

זהו משחק החיים. מלחמת הגוף מול הנשמה, מאבק הדחף מול הדעת. 

כדי שחלק החול – הגוף – לא יגבר יותר מדי, נתן לנו הבורא במספר תחומים מרכזיים בחיים – חלק אחד קדוש בתוך החומר. מתוך ששת ימי המעשה יש חלק אחד שכולו קודש, והוא היום השביעי. אמנם זהו רק יום אחד, והוא נמצא לכאורה בעמדת מיעוט, אולם היום השביעי הוא הסוף של השבוע, והסוף נותן את המטרה והכיוון לשבוע כולו. כשהסוף בקדושה, הכל בקדושה. היום השביעי נותן את המטרה והכיוון לששת ימי המעשה הקודמים לו. כשם שכך הוא בימים, כך הוא בשנים. השנה השביעית נותנת מטרה וכיוון לשנים שקודמות לה. זהו מצב של "ספירלה" – מחזוריות העולה כלפי מעלה.

כל ימות העולם הם ב"סיבובים" של שביעיות.

כשם שימי השבוע מסתובבים במחזוריות של שבע, כך השנים מסתובבות במחזוריות של שבע שנים. גם שנות השמיטה מסתובבות במחזוריות של שבע, ולאחר שבע שנות שמיטה מגיעה שנת היובל. גם שנות העולם הן במחזוריות של שבע. שהרי ששת אלפים שנה של העולם הזה במתכונתו הנוכחית – הוא חול, והאלף השביעי הוא קודש – ימוֹת המשיח והעולם הבא.

כשצועדים בדרך לקראת מטרה מסוימת, אם המטרה נכונה, גם הדרך נכונה. בכל ימות השבוע צריך לפעול ולשאוף לקראת היום השביעי, כך בשנים וכך בכל החיים.

התשובה לתהייה היא השבת. השבת מלמדת את האדם שלעולם יש משמעות, יש מטרה. השבת מזכירה לנו את בורא עולם, ומעניקה לנו מסגרת זמן בת יממה להתנתק מטרדות היומיום ולחשוב על משמעות החיים.

לכן, בכל יום מימות השבוע, אומרים אנו בתפילת שחרית: "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת" וכן הלאה. כשאדם מזכיר לעצמו יום יום את השבת, בה הוא שובת מכל מלאכתו ומקדיש את עצמו לעבודת השם ולמחשבות רוחניות על משמעות החיים, השבוע כולו מקבל משמעות אחרת.

גם ביחס לשנים, השנה השביעית מכניסה תוכן לכל השנים. כיצד? בשנה השביעית אדם אינו עובד את האדמה. בשנה השביעית אדם "מתנתק" מעיסוקי היומיום, ומקדיש אותה למחשבה על תכלית חייו, ולמחשבה על כך שבורא עולם מפרנס וזן את העולם ואנו עושים רק השתדלות. כשאדם עובד שש שנים את האדמה, ביודעו שבשנה השביעית הוא לא יעבוד אותה, ששת השנים מקבלות תוכן אחר לגמרי.