מאז ועד היום: היכן מוסתרת מנורת המקדש?

מנורת הזהב שעשו עולי בבל, נשדדה על ידי אנטיוכוס הרשע. כשנכנסו החשמונאים להיכל, לא מצאו מנורה, וגם לא היה להם זהב לעשות מנורה. לכן התקינו מנורה משבעה שפודים של עופרת. לפי ההלכה, אם אין זהב – ניתן לעשות מנורה מכל חומר שהוא. במנורה פשוטה זו התרחש נס פך השמן המפורסם, ופך אחד הספיק לשמונה ימים.

כשהעשירו החשמונאים ונעשו מלכים גדולים, הכינו מנורת זהב עצומה בגובה שלש אמות, מקשה אחת, המעוטרת בפרחים, כפתורים וגביעים, כפי התיאור שבתורה. המנורה הזו נעשתה סמל לבית המקדש וסמל לעם ישראל, כפי שאמרו חכמים: "הרוצה שיחכים ידרים – מנורה בדרום". מאז ימי הבית ועד ימינו מופיעה המנורה על  מטבעות, חפצים, מצבות, וסמלים יהודיים בכל העולם.

איפה היא, אם כן, המנורה?

טיטוס הרומאי, שהחריב את בית המקדש השני, כידוע לקח את המנורה איתו לתהלוכת הניצחון, והעתק של המנורה נסחבת על ידי שבויים יהודים חרוט בשער טיטוס שברומי עד ימינו. ברומא ניצבה המנורה עם עוד כלים מבית המקדש בהיכל מיוחד שנבנה לשם כך, ושמו "מקדש השלום". רבותינו התנאים סיפרו שראו את הכלים ברומי, ואף התבוננו בהם בכדי לפשוט שאלות הלכתיות, כגון כיצד  צריכים לכתוב את שם ה' על הציץ שבראש הכהן הגדול, ועוד.

במהלך המאה החמישית לספירה תקפו שבטים מאזור גרמניה את רומי ועריה כמה פעמים, ואף בזזו את אוצרותיה. בשנת 10 לספירה בזזו הויזיגותים, בהנהגת המלך אלאריק הראשון, את מקדשי רומא, אך אף על פי שידוע לנו על מהלך פשיטתם, לא ברור אם המנורה היתה במסלול הביזה שלהם, שכן בעקבות רעידת אדמה באזור "מקדש השלום" ייתכן שכלי המקדש הועברו למקום אחר ברומא. חורבן רומא ע"י הוונדלים וההונים הצית את דמיונם של הרבה יהודים שרצו להשיג את מנורת המקדש, ששייכת לעם ישראל.

אגדה אחת מספרת כי המנורה נקברה יחד עם המלך אלאריק הראשון, אך אחרים אומרים שהויזיגותים הפיצו שמועה זו כדי שהמרדף אחרי המנורה יסתיים בלא עקבות. זה כנראה הרציונל גם מאחורי האגדה כי המנורה הושלכה לנהר הטיבר בעת הקרב, שכן מי זה טיפש, וישליך כיכר זהב לנהר סתם כך?

בימי הביניים כתבו הרבה סופרים, כי הוונדלים לקחו את המנורה איתם לעיר קרתגו (בתוניס של ימינו). העיר קרתגו נכבשה על ידי הביזנטים. הקיסר הביזאנטי יוסטיאנוס שמע קול בחלומו כי כל עוד הוא מועל ופושע במנורת המקדש של היהודים – האימפריה שלו בסכנה, ולכן שלח אותה לירושלים, ושם היא נעלמה בקרב הפתאומי מול הפרסים.

אך אגדה יהודית אחרת, מספרת על כך שיוסטיאנוס, לפני שליחת המנורה לירושלים, נוכח שיש סדק בבסיס המנורה, ולא רצה לשלוח אותה פגומה, לכן ציווה על צורף יהודי לתקן את המנורה, והשביע אותי לשמור את הדבר בסוד. הצורף שיתף בדבר את רב העיר, וזה יעצו עצה מדהימה: הרב ישיג תרומות זהב מעשירי הקהילה, והצורף יכין העתק מושלם של מנורת המקדש, אותו יתן לקיסר, ואילו המנורה האמיתית, מנורת המקדש, תישאר בידי היהודים.

ואכן, כך עשה הצורף, המנורה המדומה נשלחה על ידי הקיסר לירושלים, ואילו המנורה האמיתית נשארה בביתו. הוא ידע שלא יוכל להחביא אותה זמן רב, וחשש לגורלה של המנורה הקדושה. הרב ציווה עליו לצאת לדרך לארץ ישראל, ולימד אותו תפילות מיוחדות שעליו לומר עד שיראוהו מן השמים את המקום. תלאות גדולות עברו עליו בדרך. עם הגיעו ליפו הוא שכר גמל מהאדם הראשון שהציע לו, העלה על הגמל את החבילה הכבדה ויצא לדרך. הגמל צעד בלי הפסקה עד לאזור חברון, ובנקודה מסוימת התכופף הגמל ולא הסכים להמשיך בשום אופן. הבין הצורף כי כאן מקום גניזתה של המנורה, חפר בור עמוק והטמין בו את המנורה. לאחר מכן נעץ באדמה עמוד של עץ, ועליו סימן סימן אותו יוכל למסור לבניו, כדי להעביר את סוד המנורה, למען יוכלו לחשוף אותה בעת הגאולה.

אך ברגע שסיים לסמן את הסימן אותו תכנן – פרצה סופת חול אדירה, שאילצה אותו לרוץ ולחפש מחסה. בסיומה של הסופה נעלם כל הנוף מעיניו: לא הגמל, לא הסימן, ולא המקום. הוא לא זיהה כלל היכן הוא נמצא. הוא צעד כל הלילה עד שהגיע למאהל של בדואים, ומשם נסע חזרה ליפו, לומר לרב: עשיתי שליחותך, והמנורה נמצאת בידיים טובות, ידיו של הקב"ה.