נינת הבן איש חי: "חמי נכלא ב'ארמון הקץ', וניצל משם בניסי-ניסים"

השנה הייתה תשכ"ח (1968) כאשר שאול ששון, בנו של חכם ששון, ראש הקהילה של יהודי עיראק, הושלך לכלא הנוראי ביותר בעיראק  - "קצר אלניהאייה" - ארמון הקץ, הכלא הידוע לשמצה של המשטר שרק מעטים יצאו ממנו בחיים. במשך שנה הוא שהה שם, ואת התקופה הזו לא מסוגלים בני משפחתו לשכוח, ביניהם גם ג'ויס ששון, כלתו שמתגוררת כיום בישראל.

בימים אלו שבהם מציינים 55 שנים להוצאתם להורג של תשעה יהודים על ידי שלטון הבעת' העיראקי "באשמת ריגול", משחזרת גו'יס את מה שארע באותם ימים ומצטמררת. "גורלו של חמי כמעט והיה כגורלם, בניסי ניסים הוא שוחרר מבית הכלא ויצא לחופשי".

ג'ויס חשפה בשבוע האחרון את סיפורה בטקס שנערך במרכז מורשת יהדות בבל, וכעת היא משתפת גם אותנו באירועים הבלתי נשכחים. אירועים שכעת כמו צפים ועולים מחדש, בעקבות הטראומות הקשות של המלחמה בישראל.

פוגרומים ברחובות

כשג'ויס מדברת על מה שארע באותם ימים, היא מבקשת לחזור מעט אחורנית, אל שנות ילדותה: "נולדתי בבגדד לאבי חכם דוויד, נכדו של הבן איש חי – הרב יוסף חיים זצ"ל", היא מספרת, "בגיל צעיר יחסית נישאתי לזוהייר, נכדו של חכם ששון כדורי שהיה ראש הקהילה משנות ה-30 עד 1970. כך הקמנו את ביתנו עם ייחוס מפואר משני הצדדים".

לדבריה של ג'ויס, כמסורת יהודי בגדד, נערך טקס האירוסין ביניהם עם שטר תנאים ושבירת כוס, כשהוא נחשב לא פחות מהחתונה עצמה. חודשים ספורים לאחר מכן התקיימה חתונתם של הזוג הצעיר, באולם הכנסים של בית הספר היהודי פרנק עיני.

"בעלי זוהייר היה בנו של שאול ששון", מספרת ג'ויס, "התחתנו ממש בערב המהפכה וחווינו חיים מאושרים ושמחים. בתחילה התגוררנו בדירה משלנו, אך אחרי שנת 1967, כשפרצו הפרעות בעקבות מלחמת ששת הימים בישראל, החלטנו לעבור להתגורר עם חמי וחמותי בביתם, כדי להיות יחד איתם. זכיתי להכיר את חמי היטב והערכתי אותו מאוד, אבל האווירה ברחובות הייתה מאוד לא פשוטה. המצב היה מפחיד ולעתים קרובות שמענו על יהודי ש'נלקח לכלא', כשהמשמעות הייתה ברורה – רוב הסיכויים שהוא לא יחזור משם".

ובמה האשימו את חמיך? למה הוא נכלא?

"זו הייתה הלשנה לשם הלשנה. חמי הכיר במשך השנים הרבה מאוד מוסלמים והיה חבר טוב שלהם. כשפרצה המהפכה תפסו השלטונות אחד מאותם 'חברים' ועינו אותו. הוא התחנן על נפשו, ואז אמרו לו: 'אם תביא שם של יהודי שאתה מכיר, אז נשחרר אותך'. הוא מסר את שמו של חמי ולכן הוא נאסר. באותם ימים עלה סאדם חוסיין לשלטון ומיום ליום הלך מצבם של היהודים והחמיר. היה ברור לכולנו שכיהודים אין לנו עוד מה לחפש בעיראק, אבל גם לא הייתה לנו דרך לעזוב, כי הדבר לא התאפשר לנו".

בארמון הקץ

פגשתם את חמיך בתקופה בה שהה בכלא?

"מבחינה רשמית לא יכולנו להיפגש כלל, אבל מכיוון שהוא היה בנו של ראש הקהילה, אפשרו לאביו לפוגשו פעם אחת. זוהייר הצטרף גם כן לאותו מפגש, ואביו סיפר להם על העינויים שהוא חווה ומה שעובר עליו. זוהייר חזר מאותו מפגש שבור כולו. היה נראה שאין שום תקווה וב'ארמון הסוף' יהיה הסוף הנוראי לחייו של אביו. באותם ימים הייתי בסיומו של היריון עם בננו הבכור, וכשילדתי הרגישה חמותי שהיא חייבת לספר לחמי על כך שנולד לו נכד. היא עשתה את הבלתי יאומן – הלכה לאזור הכלא כשהיא לוקחת איתה מאכל מסורתי של יהודי עיראק – שקדים מצופים סוכר, וביקשה בדרך לא דרך להעביר לו אותם. השקדים הגיעו לבסוף לחמי, ומכיוון שהוא ידע שבעיראק נהוג לאכול שקדים מסוכרים בברית מילה, הוא הבין שילדתי בן".

עד היום אומרת ג'ויס שהיא אינה יודעת להסביר את העובדה שחמיה שוחרר לפתע וחזר הביתה, אך דבר אחד היה ברור להם – כל עיכוב נוסף בעיראק עלול לעלות בחייהם, ועליהם לעלות לארץ ישראל בהקדם האפשרי.

באותם ימים התחילו יהודים רבים לברוח מעיראק בעזרת הכורדים. גם ג'ויס ובעלה חפצו בכך, אלא שלדבריה, בדיוק אז הייתה קבוצה של 136 יהודים שנעצרו בדרכם לגבול עם איראן ובשל תקרית זו הם החליטו לדחות את הבריחה שלהם.

"בינתיים", מספרת ג'ויס, "ההורים של בעלי קיבלו דרכון בניסי-ניסים ותכננו לטוס ללונדון ומשם להמשיך לישראל. הם הציעו לנו לקחת איתם את בננו, הנכד שלהם, וחמותי גם הצליחה להשיג אישור מיוחד על כך שהיא המטפלת היחידה שלו והוא חייב להיות איתה בכל מקום. ברור שלא היה לנו קל להיפרד ממנו לזמן בלתי ידוע, אבל הבנו שזו הדרך היחידה להציל אותו וגם לאפשר לנו להימלט ביתר קלות, אז נפרדנו מהם והמשכנו להתאמץ כדי למצוא דרך למלט גם את עצמנו".

נמלטים, בורחים ומתאחדים

כחודשיים לאחר מכן הם קיבלו הצעה מאחד מתושבי המקום שהציע להם לברוח יחד עם בני משפחתו. "בסך הכל היינו קבוצה של 12 אנשים, ונמנינו ממש על אחרוני היהודים שעזבו את בגדד", נזכרת ג'ויס, "נכנסנו כולנו יחד לרכב מיני וואן ונסענו במשך כשעה על הכביש. לאחר מכן עברנו לרכב אחר – טנדר גדול שהמתין לנו, ונאמר לנו על ידי המבריחים לעלות אליו מיד. נסענו בערך שעה נוספת, אחר כך ירדנו ואת השלב הבא של הדרך נדרשנו לעשות ברכיבה על חמורים. מכיוון שהיו ברשותנו רק שישה חמורים התחלפנו – לפעמים אנחנו הלכנו ברגל וחברי הקבוצה האחרים רכבו על החמורים, ולפעמים להיפך. כך המשכנו להתקדם בשקט מוחלט ובפחד גדול עד שהגענו לגבול איראן. גם שם חווינו פחד נוראי, ורק כשהגענו לטהרן הרגשנו סוף סוף בטוחים. לאחר מכן המשכנו עד לארץ, שם התאחדנו סוף-סוף עם הוריו של זוהייר ועם בננו הקטן".  

כמעט יובל חלף מאז שניצלתם. האם את מרגישה לאור מאורעות המלחמה הנוכחית שאת חוזרת אחורה?

"אגיד לך את האמת – אני אדם מאמין מאוד ולא מסוגלת להשוות את מה שקרה בעיראק לבין מה שקורה כאן בארץ הקודש, מקום שבו בורא עולם בחר ונמצא אתנו כל הזמן. בעיראק היה פחד מוחשי שהיה אפשר ממש למשש בידיים, אבל כאן בארץ אני לא מפחדת. נכון שהמלחמה לא פשוטה ואני מקווה שתסתיים במהרה, אבל ברור לי שאלוקים אתנו, הוא רוצה שנמשיך לחיות כאן, והוא בוודאי נלחם עבורנו".