"ידעתי שזה לא יעבוד, מול נריה אין סיכוי שאצליח"

במסגרת התוכנית להכשרת מאמנים זוגיים, מתקיים תהליך קבוצתי. אני רוצה לשתף אתכם בסיטואציה מרתקת שהייתה שם. מובן ששיניתי פרטים מזהים.

שמואל, תלמיד בבית הספר להכשרה, פתח השבוע והתחיל לדבר. לפתע קטע נריה את שטף דיבורו, וירה במרמור לחלל החדר: "אני לא מבין למה שמואל מקבל היום את הבמה. אני נמצא כאן המון זמן, ואף פעם לא נותנים לי מקום!".

אני החלטתי לשתוק ולהשקיף מהצד, לראות איך הדברים יתגלגלו.

מה שקרה בפועל, הוא ששמואל השתתק, ונריה פשוט המשיך לדבר ולשתף, וכך היו דבריו: "אני כבר לא שורד מול הבן שלי, ידידיה. כל מה שאני רוצה ושואף – ידידה עושה הפוך: אני מבקש ממנו לחזור הביתה עד השעה 10:00 בלילה – אז הוא חוזר בשעה 12:00, אני מבקש שיכבד אותי וילבש כיפה נורמלית – אז בדווקא הוא קונה כיפת שקל קטנטונת, אני רוצה שילך בחולצה לבנה – אז הוא מחליף לתכלת, בקיצור, די, כבר אין לי כוח לוויכוחים ולמריבות האלו. ותבינו", ממשיך נריה ומתאר, "זה לא שיש לו עניין ללכת בצורה הזו, אבל זה נראה שמה שאני אבקש – הוא יחפש לעשות בדיוק את ההיפך הגמור! אז מה אתם מציעים לי לעשות? להוציא אותו מהבית? לנעול עליו את הדלת? אני מרגיש שכשלתי בחינוך, אתם מבינים?", נריה סיים את דבריו באנחה כבדה, ותלה עיניים מיואשות בקרקע.

בשלב זה עשיתי משהו שממש הפתיע את נריה. פניתי לשמואל - אותו אברך שהתחיל לדבר ראשון בקבוצה, ושאלתי אותו: "מה קרה לך, שמואל, שהחלטת להשתתק מול נריה, ולא המשכת לדבר?". שמואל חייך במבוכה, וענה: "האמת היא שפשוט ידעתי שזה לא יעבוד, היה לי ברור שמול נריה אין סיכוי שאצליח".

"ולכן השתתקת מראש", תיקפתי.

"כן, מדויק!", השיב שמואל.

כעת חזרתי לנריה ושאלתי אותו: "מה אתה מרגיש עם מה ששמואל אומר?".

"אומר את האמת, נכון שלא נעימה לי הסיטואציה הזו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. זה חוזר על עצמו, שאנשים מולי מרגישים לא בנוח, אולי נקרא לזה 'מאוימים'...".

"ומה קורה מול ידידיה, בנך?", שאלתי.

נריה היה בהלם לרגע. הוא לא תכנן כזה סיבוב. הוא חשב במשך כמה רגעים, ואז הישיר את מבטו אלי ואמר: "תודה! זאת הייתה תובנה ממש מדויקת, ואם לא הייתי חווה אותה על הבשר, אז לא הייתי מבין את זה, ולעולם לא יכולתי לדעת שיש צד שני לסיפור".

קוראים יקרים, אני רוצה שנבין רעיון פשוט מאוד מאוד: ננסה לדמיין שני אנשים שמושכים בחבל כל אחד מצד אחד. הרי מה שייקרה בסוף, הוא שהחבל ייקרע.

אבל אם עד היום חשבנו שכדי למנוע את הקרע הזה צריך ששני הצדדים ישחררו, אז חשוב שנבין שזה לא כך! מספיק שרק אחד מהם יעזוב – וכבר המתח יפסק.

זה בדיוק מה שקורה בין בני זוג, ובכל דינאמיקה בין אנשים: לכל מריבה או לכל ויכוח יש שני צדדים, הוא מותח מצד אחד והיא מותחת מהצד השני, אבל בגלל שמדובר בנפשות ולא במתיחה של חבר, חשוב לשים לב לדיוק משמעותי מאד: גם אם צד אחד מחליט לוותר, פעמים רבות הוא עושה זאת ממקום של שליטה, ולא ממקום של שחרור. כלומר – הוא משחרר בתנאי, על מנת להרוויח.

ואז, מה שיקרה בצד השני משפיע על הבחירות שלו. אם הוא רואה שהצד השני לוקח את זה נגדו, אז הכעס שלו יהיה איום ונורא, כי הוא ויתר ובסוף הפסיד.

אבל אם המוותר עושה זאת ממקום של בחירה להיכנע, אז התוצאות לא ישפיעו עליו, כי הוא מנהל רק את המגרש שלו.

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". מה הקשר? איזה שייכות יש בין קריעת ים סוף לזיווג?

עם ישראל היה בחוסר אונים, הים מלפניהם והמצרים מאחוריהם, ואז מגיע נחשון בן עמינדב, וזורק את עצמו לתוך הים. כלומר עכשיו הוא בחוסר אונים מוחלט, כגמול עלי אמו, ומתוך זה יכול לצמוח ולהיבנות האמון, ואז "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

כך גם בזוגיות: זוגיות מייצרת מתיחת חבל משני הקצוות. כשכל אחד מושך לצד אחד, זה מביא סיטואציות של חוסר אונים, ודווקא משם יכול לחזור ולהיבנות האמון של האדם בעצמו, אם זה על ידי הסכמה להרפות, ואם זה על ידי כניסה לתהליכים של התבוננות בפחדים והקטנתם.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.