חינוך ילדים - זה לא כמו אילוף כלבים

פעם שמעתי שיחה שלמה מיועץ חינוכי, שטען שהרבה דברים הוא למד בחינוך דווקא ממאלף כלבים. מסתבר שכאשר רוצים לאלף כלב, יש הרבה כללים שצריך להכיר, ורבים מהכללים האלו נכונים גם בחינוך, בעיקר סביב משמעת וסמכות, עידוד הנהגות טובות ודיכוי הנהגות שליליות. באמת יש כמה כלים דומים (סך הכל, יש לנו גם נפש בהמית), אבל אני הזדעזעתי והתקוממתי מעצם ההשוואה. אנחנו נשמות טהורות, ומטרתנו בחינוך אינה רק לאלף, אלא להשפיע ולהטמיע ערכי אמת בילדינו, ולכן אם מתייחסים אליהם כמו שמתייחסים לכלב, בהכרח מפספסים את העיקר.

חינוך זה לא לעודד הנהגה טובה ולדכא הנהגה שלילית. חינוך זה הרבה מעבר לכך. חינוך הוא השפעה ויצירת מוטיבציה פנימית אמיתית, זיהוי הכוחות והכישרונות וניתובם לעבודת ה' בשמחה. אי אפשר לעשות את זה רק על ידי דיבורים, אפילו דיבורי אמת. חלק מחובת החינוך מחייבת לבנות גשר שיאפשר לקבל את כל הלימוד, החכמה והדעת האלו. הגשר הזה לא יכול להיבנות בלי כבוד ("יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך") ובלי אמון. אמון הוא לא רק סיסמה, הוא דבר שצריך לקנות (באמת הרמב"ם מגדיר כך על המשנה במסכת אבות: "וקנה לך חבר"). כדי להשפיע על מישהו, צריך להיות אדם נאמן, אדם שאפשר לספר לו סוד. למרבה הצער, בהרבה מסגרות חינוכיות התפשט מנהג מגונה להעביר הלאה מידע על תלמידים, אפילו מידע שנמסר להם בשיחה אישית. לפעמים המידע מתגלגל, ובסוף זה מתגלה לבחור, וזה שובר את האמון ואת היכולת להשפיע, זה פשוט קטסטרופה חינוכית, כי זה מחריב את גשר ההשפעה.

כל זה נכלל בפסוק: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז י"ט), אם אתה משדר לילד או לתלמיד שאתה מאמין בו ומסביר לו פנים, אז הרגש הזה עובר לילד, והאמון הזה הוא כוח כביר שמרומם את הילד להשתמש בכוחותיו, בזכות האמון שאתה נוטע, מקרין וזורע בו. הרב שלמה הופמן זצ"ל האריך מאוד בעניין הזה. הוא אמר בוועדים שלו, שכל מי שמתעסק בחינוך צריך לדעת, שככל שתהיה נאמן יותר לתלמידים, והם ירגישו שאפשר לספר לך סוד, זו הדרך ללמד ולהשפיע. כי כשאכפת לך ממנו, ואתה סוג של בן אדם שבאמת דואג לטובתו ושומר את סודותיו, אז הוא מרגיש שאתה באמת חפץ בטובתו, וממילא הוא יקבל ממך (ועדים על "כמים", עמ' 75, ראה שם לעניין "חובת דיווח" ומצבי קיצון, שגם אז צריך להגיד מראש שחייבים לספר, ובסוף יעריכו את הישרות, אך בשום מקרה אין להפר אמון).

כמו כן, צריך להיזהר שלא לשקר לילדים. גם כי אסור, וגם כי זה לא עוזר, כי הלב של הילד מרגיש. לפעמים כמחנכים אנחנו מעדיפים לשקר כדי למנוע מהילדים צער, וחושבים שבכך אנחנו עושים להם טוב, אבל זה הורס את יסודות החינוך! עדיף לומר אמת, אפילו אם היא כואבת, ולא לשבור אמון ולשקר. ילד צריך לדעת שמילה זו מילה, ואפשר להאמין לאמא ואבא, כי השקר רק גורם ליותר נזק וצער בטווח הארוך, כי בסוף הוא תמיד מתגלה, וזה מחריב את האמון ופוגע בנפש של הילד.