שווה סיפור: אמא יקרה לי

מגיל צעיר הבנתי שאני חייבת לקחת אחריות. חייבת, על החיים שלי ושל אחי, על החיים של ההורים שלי, בעיקר של אמא. הורי הם אנשים טובים, חמים ומקסימים, אנשים פשוטים. אנשים שהלב שלהם הלך לפניהם. את כל נשמתם הם נתנו לנו, הילדים, ולא רק לנו, אלא לכל השכונה. כל נזקק ונכה רוח, כל נדכא, מצא את דרכו אליהם. זה לא היה פלא לראות את אבי חוזר מאובק מעבודתו המאומצת, ומוציא שטר לקבצן אומלל, כשאני יודעת ששטר כזה שווה כמה שעות עבודה שלו, עבודה קשה, קשה מאוד... או לחזור הביתה מהלימודים ולראות את שושנה ה"משוגעת" יושבת במטבח עם צלחת מהבילה של אוכל, עם סלט ירקות חתוך בקפידה. כל הסביבה מסריחה ממנה, ללא גוזמה, ואמא שלי, הראשונה בניקיון, זו שפירור על המשקוף משגע אותה - כאן בסבלנות, בחיוך, סובלת את הכל, הריח כאילו ממנה והלאה, גם הטינופת לא מפריעה לה. בלילות היתה יוצאת עם שקיות בגדים שאנשים טובים תרמו, למשפחות שהיא ידעה והכירה, ונתנה להם, בשקט, בחן, שאף אחד לא ידע כלום.

אמא גם עבדה קשה כמנקה בתים. היא היתה פרפקציוניסטית אמיתית, והניקיון היה חלק חזק ממנה. שום בית לא ידע פחות ממושלם אצלה. אנשים אהבו אותה מאוד, כולם רצו אותה, העבודה שלה היתה אמינה וטובה, אבל היא לא ידעה לשמור על עצמה. הבריאות שלה לא השתפרה עם כל המאמץ האדיר שהיא השקיעה בכל דירה. וכך, בתחילת גיל העשרה שלי – אמא התמוטטה, בעיקר נפשית. מאמא מאושרת ושמחה, ראיתי שק קטן מכורבל במיטה, נפשה חבוטה בייסורים.

אבא שלי עשה הכל כדי לתת לאמא שלי חיים, וכשאני אומרת הכל – אני ממש מתכוונת לזה. הוא בדק ובירר בכל מקום, אצל כל מומחה, העיקר שלאמא יהיה טוב. הוא היה צמוד אליה, דואג ומכרכר סביבה, שרק תאמר, תחייך, תבקש. את המאדים הוא היה מוכן להביא לה. העיקר שתיתן קרן אור, תקווה. הוא התנהל כאבא ואמא לכל דבר, עשה הכל כדי שאנחנו, הילדים, לא נחסר מכך, שיהיה לנו טוב. אבל גם הוא, מלאך ככל שיהיה, היה מוגבל. שעות העבודה הצטמצמו, והפרנסה יחד איתן... התחלנו להרגיש את היד המתהדקת, בעדינות, באי נעימות, אבל--- לא היה לו מאיפה לתת. וכך הבנתי שאין הדבר תלוי אלא בי.

תודה לאלוקים שחנן אותי בכישורים רבים. הבולט בהם היה החריצות והזריזות, הייתי עושה בשעה אחת מה שעושים כמה אנשים. מאמא למדתי מה זה ניקיון, וכך, בשקט-בשקט, דפקתי על הדלתות שאליהן אמא היתה מגיעה לנקות, ושאלתי אם ירצו לקחת אותי במקומה. לא כולם הסכימו, ובצדק. הייתי קטנה.

אלה שכן הסכימו, נתנו לי צ'אנס, וכך הוכחתי להם שהעבודה שלי טובה, ושווה את המחיר. כל שקל שקיבלתי הלך לאבא, למכולת ולהוצאות הרבות. מובן שאבא לא הסכים לכך בתחילה, אבל מול המצב של אמא והבית, הוא לקח את המשכורת שהבאתי לו בשתיקה. בכאב. כמו אבא שנאלץ להזדקק לבת.

את הלימודים לא הזנחתי. עשיתי כל שיכולתי כדי להחזיק את הראש מעל המים, ידעתי שבסיום 12 שנות הלימוד אני אצא החוצה לגמרי, לעבודה כל היום, אבל לפחות את המבחנים אצלח, שיהיה לי לאן לחזור ביום שאחרי.

ביום הראשון של החופשה לאחר הלימודים מצאתי עבודה טובה, במכון של כלות. הייתי עוזרת למעצבות השיער ועוד. היו לי ידיים טובות מאוד, וכך הצלחתי ללמוד מהר מאוד את אומנות השיער בעיקר. ההצלחה האירה לי פנים, כל לקוחה שהיתה אצלי התלהבה, וכך המכון קידם אותי, ושמי הלך לפני.

את כל זה עשיתי בבקרים, עד אחר הצהריים, בערבים היתה לי עבודה אחרת: הייתי מנקה את המשרדים בבניין ממול, זה היה כסף טוב ולא יכולתי לוותר עליו. מובן שעדיין, רוב המשכורת הלכה ישירות לאבא.

באחד הערבים, לאחר שסיימתי לנקות את רוב המשרדים, וכל הגוף שלי כבר התחיל לכאוב, נכנסה אישה אחת, ככל הנראה קשורה לאחד המשרדים, לאחד החדרים שכבר ניקיתי. בפסיעות גסות, ביהירות, היא דרכה על שלוליות המים העכורים, ישירות לחדר הנקי. עצרתי אותה בעדינות, ושאלתי אם תוכל להמתין לרגע, שאנתב את המים לחור הניקוז, כי בדיוק סיימתי וחבל שתלכלך את כל המרחב בגלל זה.

היא הדפה אותי בזלזול רב, זרקה לעברי משפט מתנשא במיוחד והמשיכה אל החדר. הייתי המומה. וזה היה עוד כלום, לאחר כמה דקות היא יצאה משם, זורקת ערמת ניירות שהיתה לה ביד על הרצפה, כדי להוכיח לי סופית מי אני ומה היא חושבת עלי.

ההשפלה היתה כואבת, מאוד.

העיניים שלי מלאו דמעות. החלטתי לשתוק, ללמד עליה זכות, בדיוק כמו שהורי לימדו אותי, מתפללת לרפואת אמי. כששמעתי את הדלת נטרקת, חזרתי שוב, חמושה בסמרטוט, כדי לתקן את כל העקבות שלה. וכך, באחת הפינות זיהיתי שקית שלא היתה בה קודם. ניגשתי אליה. בתוכה היו צרורות של כסף, סכום גדול במיוחד. הבנתי מיד של מי זה.

רצתי מיד אל השער. אולי אזהה אותה, אולי היא תהיה שם. אבל לא, נפש חיה לא נראתה באזור.

חזרתי פנימה, מכניסה את השקית לתוך תיקי, בחרדה גדולה לשמור עליה, שלא תלך לאיבוד. התעכבתי עוד קצת בבניין, אולי היא תחזור ותוכל לקחת אותה. כך לפחות קיוויתי.

בבית ספרתי את הכסף. 50,000 ₪ במזומן. סכום גדול מאוד. למזלי היו עוד שני מסמכים. לאחר הצלבה של נתונים מתוכם, הגעתי אל הזהות שלה.

התקשרתי אליה.

היא היתה המומה. עד אז היא אפילו לא ראתה שהשקית נפלה לה. היא הגיעה מיד אל הבית שלי. חיכיתי לה בחוץ. רכב יוקרתי, חדש, הגיח לעברי באפילה, ההיפוך המושלם לשכונתי הדלה. הפעם היא היתה יהירה פחות. היא ספרה את הכסף, הורידה ממנו אלפיים שקלים ונתנה לי.

סירבתי.

היא ניסתה להעלות את הסכום, ואז הבנתי עם מי יש לי עסק. הסברתי לה שעשיתי זאת באמונה גדולה, ושזה כסף שאינו שלי, ואינני לוקחת תשלום על מצווה. היא היתה המומה.

היא הודתה שוב, ורגע לפני שהתניעה היא בקשה סליחה על היחס ועל התגובה שלה אלי, ובעיקר על הניירות שהשליכה.

סלחתי לה. אמרתי לה שהכל בסדר. חייכתי אליה, וכך נפרדנו.

המשכתי בחיי, שוכחת מהסיפור הזה, כמעט.

באחד הימים, אחת הכלות אצלינו במכון לכדה את עיני באופן מיוחד. שמתי לב שהעיניים שלה עצובות.

אני אדם רגיש במיוחד, ולא יכולה לתת לדברים כאלה לעבור ממני הלאה, ודאי לא כשהאדם שמולי צריך להיות הכי שמח שיש. ראיתי את המלוות שלה, שנראו שמחות וניסו כל הזמן להצחיק אותה, אבל זה לא חיפה על העצב העמוק שראיתי שם. כשהיא הגיעה אלי, התחלנו לדבר ולצחוק, וכך, לאט-לאט, הגעתי לנקודה. אמרתי לה שאני מרגישה את העצבות, ושאלתי אם יש משהו שאוכל לעזור בו. היא חייכה חיוך עייף, לאה, חסר תקווה. היא אמרה שאין סיכוי, אבל סיפרה את הסיפור שלה.

פרק עצוב מאוד בחייה, על בית שהתפרק, הורים גרושים וסכסוך מתמשך בין אמא לבת. על גבולות שנחצו בבוטות וביהירות ובעיקר על אדמה חרוכה, כתושה, סדוקה. במשפט אחד היא סיימה את הכל: "אמא שלי לא מגיעה לחתונה שלי, ספק אם היא יודעת שזה קורה היום". ככה, בפשטות, היא יורה את הדבר הזה. הזדעזעתי. אני, שמשתוקקת לאמא שתחזור להיות היא בעצמה, שתחלים, שיודעת מה זה אומר לגדול בלי אמא, הגם שגופה כאן לידי. לא יכולה להבין, להכיל, לסבול, שיש אמא, תהיה אשר תהיה, שלא מגיעה לחתונה של הבת שלה, ולא אכפת לי מה הסיבות!

חיבקתי אותה, אמרתי לה שתעשה הכל כדי להחזיק את הקשר שלה מול אמא שלה, ואני אעשה מה שאני יכולה כדי להביא אותה. היא צחקה כל כך, אני חושבת שזה היה הצחוק הכי אמיתי שלה עד לאותו הרגע.

מיד כשיצאה מפתח הסלון, יצאתי אני לעבר הבית של אמא שלה. שכונה יוקרתית בקצה של העיר.

חדורה באמונה ובתמימות, דפקתי בדלת. לא יודעת מה חשבתי לעצמי ואיך בדיוק העזתי, אבל לא חשבתי הרבה. את הדלת פתחה לי לא אחרת מאשר--- אותה אישה שלה החזרתי, אי אז לפני כמה חודשים, את הכסף! היא הביטה בי המומה, לא הבינה מה אני רוצה ממנה עכשיו.

התעשתתי במהירות. "אפשר להיכנס?", ביקשתי בקול מתוק. היא נסוגה לאחור, מאפשרת לי כניסה.

הבית המעוצב בקפידה, לא חיפה על הבדידות שנושבת בו, זה היה בולט כל כך. החלטתי להיות ישירה. "אני עובדת בסלון הכלות כאן בעיר, והיום הגיעה אלינו כלה מדהימה, יפהפייה, מיוחדת, אבל היה לה משהו אחד שהפריע לי. היא היתה עצובה. התחננתי בפניה שתגלה לי מה מציק לה ביום הכי מאושר בחייה, ואת יודעת מה היא אמרה לי?", אמרתי לה, מביטה איך פיה נפתח לאיטו.

"אמא שלי לא מגיעה לחתונה שלי!", כאן הלסת כבר נשמטה לה. היא הבינה בדיוק לאן אני חותרת, ונעמדה, לא מוכנה לשמוע עוד.

תפסתי בידיה. סיפרתי לה על חיי, על אמא שאני מתחננת שתחייך, שתחזור אלי, ואיך אני מאמינה כל בוקר שהיום כבר יהיה לה טוב יותר. הבטתי בה. עיניה מלאו דמעות.

חיבקתי אותה, בקשתי שלא תסרב. גיליתי לה שהחופה מתעכבת, במיוחד בשבילה (ביקשתי מהשושבינות לדאוג לזה), ושאני כאן במיוחד כדי לעזור לה להתכונן. היא נמסה. הסכימה. מיד לקחתי אותה למכון. דאגנו לה, ותוך פחות משעה היא נראתה בדיוק כמו שאמא של כלה צריכה להיראות. לקחתי אותה לאולם, ידי משולבת בידה, רוצה לראות את הנס מתרחש מול עיני. כאשר הכלה ראתה אותה, היא קפאה מרוב הלם, והיא לא היתה היחידה... הן ניגשו זו לזו, והתחבקו. אחרי החופה, האם ניגשה אלי. "הגעתי בשבילך, כי לא יכולתי לסרב לך אחרי שהחזרת לי את האבדה, אבל עכשיו אני מבינה ששוב אני חייבת לך, החזרת לי את האבדה הכי יקרה שלי".

ואני דמעתי בצד, מתפללת על אמא אחת, שעוד תקום, שעוד תצחק, שתגיד לי שאני הבת הכי טובה שלה. אני יודעת שזה יקרה. בקרוב ממש. הקב"ה יחזיר גם לי את האבדה הכי יקרה שלי. אמא.