"הדברים הטובים בחיי לא יחזרו יותר!" האומנם?

למאמר הקודם: "אתה לא שוו כלום, לא מגיע לך ליהנות!"

כעיקרון, חשוב שהאדם המרגיש מדוכדך – יקציב לעצמו פרק זמן בין שלש לשבע דקות, פעמיים ביום, שבו יתרכז בחוויה חיובית. בהמשך – ניתן להעלות את המינון לשלש פעמים ביום, וכן הלאה.

את התוצאות, אין טעם לנסות לבחון אחרי יום או יומיים. יש להמתין לפחות שבוע, לפני שמתחילים לבחון האם ישנו שינוי כלשהו.

אם נשים לב, תהליך הבדיקה הינו למעשה תהליך שיפוטי, ותהליך שיפוטי – עומד בסתירה מטבע הדברים לחוויות חיוביות... מאידך, אין זו סיבה להמשיך ולהשתמש בעצה כלשהי – מבלי לבחון את יעילותה! ובכן, מה לעשות? אם לא נבחן את התוצאות – כיצד נוכל לדעת האם הדרך בה אנו צועדים אכן יעילה ומועילה? ומאידך, אם נבחן אותן – הרי שבכך אנו מעקרים מכל ערך את החוויה החיובית שאנו מנסים ליצור!

אולם לאמיתו של דבר, התשובה פשוטה מאד: יש לערוך בחינה אובייקטיבית, כדי לוודא התקדמות, אולם את הבחינה הזו – יש לערוך אחרי שבוע לפחות, שבמהלכו נספיק לחוות את החוויה החיובית שיצרנו. ככל שנצליח במהלך השבוע לחשוב פחות על תוצאות התהליך, ולהתמקד בחוויה כשלעצמה - כך גדלים הסיכויים לכך שבסופו של אותו שבוע נצליח באמת לראות התקדמות ממשית ומשמעותית.

דירוג תחזיות

ועוד כלי נוסף: דירוג תחזיות.

אדם המוצא את עצמו במצב מדוכדך, יכול לבחון את הפעילויות שבכוונתו לבצע במהלך השבוע, ולנסות דווקא כעת, כשהוא שקוע בדכדוך – להעריך עד כמה הפעילויות הללו תגרומנה לו להרגיש טוב עם עצמו, כאשר לצידה של כל פעילות הוא יציין את שיעור החוויה החיובית הצפויה, בין אחד לעשר.

הניסיון מלמד, שבדיעבד יתברר, כי עוצמת החוויה החיובית שיחוש אותו אדם – תהיה גבוהה באופן משמעותי מכפי שהוא שיער. ההערכה הראשונית, המתבצעת מתוך עומק תחושת הדכדוך ומהמקום הזה המערכת השיפוטית אף פעם לא תהיה אובייקטיבית.

היא תשקף את הלך רוחו המדוכדך של האדם ברגע הנוכחי לפני ה"טיפול", בעוד בשעת האמת אחרי שהאדם יתחיל בעשייה – סביר להניח שמצב רוחו יהיה מרומם יותר, מה שיאפשר לו לחוות סיפוק ולהרגיש הרבה יותר טוב מכפי ששיער.

יותר מכך: ככל שהאדם יצבור עוד ועוד חוויות חיוביות במהלך השבוע – כך הוא יוכל יותר ויותר להאמין שיש סיכוי לעתיד טוב יותר, וממילא, הנאתו תגבר, ועוצמת החוויה החיובית שהוא יחוש – תהיה גבוהה לאין שיעור.

לא להיתקע בעבר

אלא שלעיתים קרובות, אנשים נשארים תקועים בעבר. במקום לייצר חוויות חיוביות, שתדחקנה את משקעי העבר – הם מתמקדים דווקא בעבר, ומסבירים לעצמם מדוע מצב הרוח המדוכדך שלהם מוצדק. הבעיה היא, שגם אם עובדתית זה נכון, ואכן האדם עבר חוויות לא קלות בעבר – ההתמקדות בבעיות אלו לא תקדם אותו בדרך אל הפתרון, אלא להיפך: חוסר המעש והמחשבות הבלתי פוסקות על המסכנות בעבר – יקבעו את המצב יותר ויותר!

הדרך להיחלץ מתחושת דכדוך וחוסר מצב רוח, הינה באמצעות יצירת הווה ועתיד טובים יותר. ככל שהאדם יתמקד בחוויות החיוביות שישנן בהווה או שצפויות בעתיד – כך הוא יוכל יותר ויותר להכניס את העבר לפרופורציות הנכונות, לאפשר לעצמו להתקדם לקראת עתיד טוב יותר, ולהפנים שהוא אדם טוב יותר מאשר העבר שלו, ושהוא מרומם יותר מאשר המשברים שפקדו אותו בעברו.

לעומת זאת, כשהאדם תקוע בעבר, ועסוק באופן אובססיבי במחשבות על העבר, כמו למשל: "הלואי ויכולתי לשנות את העבר!", או "הדברים הטובים בחיי לא יחזרו יותר!"; ככל שהאדם עסוק יותר ויותר בהתרפקות על זיכרונות העבר, או בתחושת בושה וחרטה על מעשים שעשה – הוא למעשה מקבע את העבר, והופך את העבר לעתיד שלו... וזו החמצה חסרת תועלת לחלוטין!

כמובן, אין הכוונה לשלול את הרעיון של "חשבון הנפש". מדובר ברעיון מרכזי בתורת המוסר והחסידות, רעיון המופיע כבר בזוהר הקדוש (שם מוצאים אנו את ההגדרה: "מארי דחושבנא" – כלומר: בעלי חשבון-הנפש, אלו שאינם חיים על פי האוטומט שלהם).

ובכל זאת, אם חשבון הנפש מביא את האדם תמיד למסקנות שליליות – כנראה שהוא אינו מתבצע בצורה הנכונה. חשבון נפש ראוי ובריא – הינו חשבון נפש שמשאיר את האדם עם תקוה ביחס לעתיד, ולא עם חבילות של ייאוש ותסכול ביחס לעבר! (ליקוטי אמרים תניא פכ"ו).

ואמנם, כך מוצאים אנו בדבריו של החכם מכל אדם, שלמה המלך, בספר משלי (י"ד, כ"ג): "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר"! כלומר: העצבות – אינה מהווה מעלה כשלעצמה, אלא רק בה במידה שהיא מובילה ליתרון כלשהו... אם היא נשארת בגדר של "מס שפתיים", מבלי לחולל שינוי אצל האדם – הרי שהיא אינה אלא בגדר חיסרון!

אלא שלעיתים, הרבה יותר קל לאדם לשקוע ברחמים עצמיים, ולהנציח את המסכנות של עצמו – במקום לקום ולעשות מעשה. הרבה יותר פשוט להישאר במצב של חוסר אונים, שמעניק מעין פטור מעשיה, ושחרור מהאחריות והמחויבות לדאוג לעתיד טוב יותר!

הרחמים העצמיים, מרדימים את כושר העשייה של האדם, ואינם מאפשרים לו לגלות מי הוא יכול להיות באמת... בדיוק להיפך: הם מקבעים אותו במחשבה על מי שנדמה לו שהוא כעת: יצור חסר אונים!

לכן, אם האדם מרגיש שהוא נשאב למחשבות קודרות על העבר, מומלץ לו להקדיש למחשבות הללו זמן תחום –חצי שעה ביום, למשל, ובשאר הזמן – לא לאפשר את המחשבות הללו. כאשר הן בכל זאת מופיעות – יש להסיח את הדעת למחשבות אחרות, חיוביות, ביחס לעתיד – במקום ביחס לעבר. את שפת הייאוש – יש להחליף בשפת החזון והתקווה!

כמו כן, חשוב לזכור, שבדיוק כפי שבשעה שאנו נמצאים במצב רוח מדוכך אנחנו צובעים את העתיד בצבעים קודרים, כך בדיוק אנו צובעים גם את העבר באותו האופן... לא תמיד המציאות בעבר היתה קודרת כפי שהיא נראית לנו כעת, בשעה בה אנו נמצאים במצב רוח מדוכדך! לא בהכרח שהיינו גרועים כל כך, ולא בהכרח שהכישלונות שלנו היו משמעותיים כל כך!

בשעת האמת – לא תמיד נוכל לזכור זאת. אולם חשוב שהידיעה הזו תישאר ברקע – כדי שברגעים של שלווה, נוכל לעזור לעצמנו לחזור לפרופורציות...

לחשוב על אחרים

כלי נוסף שביכולתו לסייע לאדם להשתחרר מתחושת דכדוך, הינו: חשיבה על הזולת. כשהאדם אינו עסוק רק במחשבות על עצמו, אלא מקדיש זמן ומחשבה כדי לעודד אחרים, לפרגן ולסייע, הדבר עשוי לאפשר לו לצאת מעצמו, לחשוב פחות על הקשיים שלו, ולצבור חוויות חיוביות.

ככל שהאדם יצליח יותר לעזור לאנשים אחרים, הוא יחזק את תחושת המסוגלות והיכולת שלו, ואט אט, במקום להרגיש חסר אונים ביחס לעתיד שלו – הוא ירגיש יותר ויותר בעל השפעה, כאשר את ההשפעה הזו הוא יוכל להביא לידי ביטוי בסופו של דבר גם ביחס לעצמו.

מלבד זאת, ההתרכזות בצרכי הזולת – כוחה רב לה אף לעורר רחמי שמים, כפי שמצינו בספר "ערב נחל" (פרשת מקץ) בשם האלשיך הקדוש, שהיה אומר כי העצה למי שזקוק לישועה ולרחמי שמים – הינה: לעשות טובה עבור הזולת ולשים בכך את מגמתו וחפצו, כאשר בעקבות כך ינהגו עמו באותה מידה מן השמים, וירעיפו עליו שפע של כל טוב.

להשלים את החסר

ועוד כלי חשוב: כאשר אנו מרגישים שהעבר "תוקע" אותנו, וגורם לכך שלא נהיה מה שהיינו יכולים להיות בלעדיו, מומלץ שנקדיש זמן כדי לערוך רשימה של התכונות, או האיכויות שהיו יכולות להיות לנו אילו העבר היה שונה. לדוגמה: אם היתה לנו ילדות שמחה יותר, היינו יכולים להיות: שמחים יותר, סבלניים יותר, זריזים יותר, חברותיים יותר וחכמים יותר.

כעת, לאחר שאנו מצוידים ברשימת האיכויות החסרות הללו – נוכל להתמקד בהן, ולחשוב כיצד אנו יכולים לשלב אותן בעשיה היומיומית שלנו, כדי לצמצם את הפערים בין מי שאנחנו כיום – ובין מי שאנו מאמינים שיכולנו להיות. כך, נוכל לעקוף את המחסום שהעבר כביכול יצר בפנינו, ולהגיע אל העתיד שביכולתנו להגיע אליו.

לדוגמה: נוכל להחליט שאנו עובדים בכל יום למשך חמשה רגעים, בין שבע לשבע וחמשה בבוקר, עד מידת הסבלנות, מתוך מגמה לצמצם את הפער ולהשלים את החסר בתכונות האופי שלנו. ככל שנצליח להוכיח הצלחה במשימה, כך נאפשר לנפש להפנים שהיא נמצאת מעל החסרונות שיצר העבר, וכי היא אינה מוגבלת בעקבות העבר הזה.

לא מדובר על שינוי שיתחולל ביום אחד, או ברגע אחד. אבל בעבודה עקבית ורציפה, בתוך מספר חודשים האדם כבר יוכל לראות את העבר שלו באור שונה לחלוטין. עדיין, יתכן שהעבר יראה לו קשה או לא נעים, אבל לפחות הוא יוכל להפנים, שהעבר אינו מגביל! הוא יותר מאשר העבר שלו!

כמובן, לא מדובר על הבנה שכלית, אלא על הבנת הלב.

ככל שהאדם יחווה הצלחות רבות יותר – הוא יוכל להטמיע בלב את ההכרה בכך שהעתיד פתוח בפניו על שלל ההזדמנויות שהוא מביא עמו, ומתוך כך – הוא יוכל להתחיל לחתור לעתיד טוב ויפה!

סליחה ומחילה

ולסיום, חשוב שהאדם יהיה מודע למחיר שהוא משלם בכך שהוא נועל את עצמו בעבר, ומונע מעצמו להשאיר את העבר מאחוריו ולהתקדם לעתיד טוב יותר. חשוב שהוא יבין שבכך הוא שולל מעצמו את ההזדמנות לבנות לעצמו עתיד שונה מהותית מהעבר שהיה לו, ואפילו שיערוך לעצמו רשימה של החסרונות הנובעים מהגישה הזו.

כאשר האדם יכיר במחיר הכבד שהוא משלם בשל ההתמקדות בעבר – הדבר יעודד אותו להתקדם לקראת כיוונים אחרים בחייו, ובראש ובראשונה, הדבר יעודד אותו להגיע לידי סליחה ומחילה על העבר, הן כאשר מדובר על סליחה לאנשים שפגעו בו או הרעו לו, והן כאשר מדובר על סליחה ומחילה לעצמו על כישלונות העבר...

בו ברגע שהאדם יבין עד כמה גבוה המחיר שהוא משלם על העבר שלו, הוא יבין כי אם יסלח על העבר – הוא יעשה טובה בראש ובראשונה לעצמו, הרבה יותר מכפי שהוא יעשה טובה לאלו שפגעו בו...

לסלוח, הכוונה אינה להתעלם מהעבר ולשכוח מקיומו. אדרבה! יש ללמוד מטעויות – ולא לחזור עליהן, אולם הדבר אינו עומד בסתירה לסליחה. לסלוח – הכוונה הינה להשתחרר מהעבר, ולהתקדם הלאה! זה לא מחייב לחזור לאותו קשר שהתברר כהרסני, אלא להשתחרר מהמועקה שהקשר הזה הותיר אחריו – ולהסיק את המסקנות ביחס לעתיד, כדי שהוא יהיה טוב יותר.

חשוב לזכור: הפסימי – הינו אדם שרואה רק את הרע בחייו. הנאיבי – הינו אדם שרואה רק את הטוב. אולם האופטימי – הינו זה שרואה את הרע, אך יודע שניתן להתגבר עליו. וזה המקום המתאים ביותר לסליחה ומחילה: לא ממקום של נאיביות, אלא ממקום אופטימי – שמבין שאת מה שניתן היה לקלקל, ניתן גם לתקן.

אם האדם יעשה את שלו, את הצעדים ההכרחיים כדי להשתחרר מהעבר ולבנות לעצמו עתיד טוב יותר, וכמובן גם יתפלל ויתרכז במעשים ולא רק במחשבות – אין ספק בכך שהוא יראה שפע של סייעתא דשמיא, שתאפשר לו להשאיר את העבר מאחוריו, על הדכדוך הכרוך בו, ולהתקדם לקראת עתיד מזהיר.