ללכת לטיפול אצל רופא שפגע בי – מה בעצם הבעיה?

לטור הקודם: מה קורה לנפש שלנו כשאנחנו חולים?

ישנן מחלות, הידועות כפסיכוסומטיות, וההקשר בינן ובין מצבים רגשיים שונים ידוע. הסטטיסטיקה מוכיחה, שככל שהאדם שליו יותר ומתוח פחות, סיכוייו לחלות במחלות באופן כללי – פוחתים משמעותית.

ככלל, יש להבין שמדובר בתופעה חיובית ביסודה: בדיוק כפי שסימפטומים שונים נועדו להתריע בפני האדם על מחלה המקננת בגופו, בכדי לאפשר לו לטפל בה ולהביא את עצמו לידי ריפוי - כך תופעות פסיכוסומטיות שונות נועדו להשיג את אותה מטרה בדיוק: הן נועדו להתריע בפני האדם על מצוקה רגשית מסויימת, על עודף מתח, על קושי בהסתגלות למצבים חדשים בחיים, וכן הלאה.

למעשה, הגוף קורא לאדם ואומר לו: "עצור! שים לב! אתה מתוח יותר מדי! אתה ניגש לחיים בגישה בלתי מסתגלת, שגורמת לך ללחצים קבועים! יש לך מערכת חשיבה לא בריאה, ולכן גם גופך לא בריא! אתה חי באופן קבוע עם פחדים שמלווים אותך בלי הפסקה, וזה לא טוב!". כאשר האדם יצליח לפענח נכון את איתותי האזהרה שהנפש משגרת לו באמצעות הגוף - הוא יוכל לתת מענה למצב הרגשי בו הוא נתון, ולאפשר לעצמו איכות חיים טובה יותר בהמשך חייו!

השפעת הממד הרגשי על טיפול רפואי

בהקשר זה, של יחסי הגומלין בין הגוף והנפש, מן הראוי להביא רעיון מבית מדרשו של האדמו"ר מטאלנא שליט"א, העומד על הקשר בין הגוף והנפש, ומבסס אותו על סוגיה מפורשת בגמרא.

שכן הנה, הגמרא במסכת בבא קמא (פ"ה, ע"א), מעלה לדיון שאלה מעניינת: כידוע, אדם שחבל בחברו וגרם לו נזק פיזי, מחויב לשלם לו בין השאר גם תשלומי "ריפוי", כלומר: הוא מחויב לשלם לו את עלות הטיפול והתרופות להם יזדקק בשל הפגיעה. מעתה, נשאלת השאלה: מה הדין במקרה בו החובל הינו רופא במקצועו, וכעת הוא מציע לרפא בעצמו את הנפגע במקום לשלם לו כסף בו יקנה שירותי רפואה?

מחד, יש הגיון בטענתו של הרופא: מדוע נחייב אותו להוציא כסף מכיסו ולשלם עבור שירותים אותם הוא עצמו יכול לספק, ובחינם? אולם מאידך, הנפגע עומד מנגד וטוען: אינני סומך על האדם שפגע בי, ואינני מעוניין שהוא יטפל בי – אפילו אם הוא הרופא המומחה ביותר בעולם!

ובכן, מסקנת הסוגייה הינה, כי לנפגע ישנה הזכות להתנגד להצעתו של הרופא, ולדרוש כי דמי ה'ריפוי' ישולמו לו בכסף, בו יקנה שירותי רפואה בעצמו, תוך שהוא פונה לרופא בו הוא נותן אמון. הסיבה לכך הינה, משום שהנפגע יכול לטעון כלפי המזיק, כי הינו נתפס בעיניו כ"אריה מזיק", ועל כן בחוויה שלו - הוא מאיים יותר מכפי שביכולתו להועיל!

אלא שכאן, שואל האדמו"ר מטאלנא שליט"א שאלה מעניינת: לכאורה, תשלומי ה"ריפוי" – הלא נועדו כדי להשיב את מצבו הבריאותי של הנפגע לכמות שהיה, ולא בכדי להסב לו סיפוק או חוויה חיובית. אם כן, מדוע עלינו להתחשב בתחושותיו של הנפגע? מה זה משנה כיצד הוא מרגיש ביחס לפוגע שהזיק לו? אם בפועל, למעשה, ביכולתו של הפוגע, לרפא את הנפגע באמצעות כישוריו - מדוע לא יוכל לעשות זאת? הלא בשורה התחתונה, הוא ישיב את מצבו הבריאותי של הנפגע לכפי שהיה!

נתאר לעצמנו, לשם הדוגמה, כי הנפגע נאלץ לעבור ניתוח מורכב בעקבות הפגיעה. הפוגע, במקצועו, הינו רופא מנתח מומחה, וביכולתו לבצע את הניתוח על הצד היותר טוב. ובכן, מדוע תהיה לנפגע זכות לסרב להצעתו של הפוגע – לנתח אותו בעצמו? הלא בהחלט יתכן שהוא אפילו לא יפגוש את הפוגע, שכן במהלך הניתוח הוא יהיה נתון תחת השפעתה של הרדמה כללית!

אולם התשובה היא, שכאשר לנפגע אין אמון ברופא שמטפל בו, לא מדובר על בעיה "רגשית" בעלמא. מדובר על בעיה בעלת השלכות פיזיות על תוצאות הטיפול! לתחושותיו של המטופל – ישנה השפעה ממשית על תהליך הריפוי עצמו, ואם על פי תחושתו, הוא אינו יכול לתת אמון ברופא המטפל בו, הרי שתוצאות הטיפול תהיינה בהתאם! כלומר: גורמי ההצלחה של הטיפול אינם תלויים רק במקצועיות רפואית טכנית, אלא גם בממד הנפשי ובקשר הרגשי שבין המטפל והמטופל! (ראה שם ברא"ש סימן פ"ג).

ללמדנו, עד כמה משמעותיים הם יחסי הגומלין בין הגוף והנפש, בכל הנוגע לבריאותם של אלו!