כמה זמן נשאר לכם לחיות? עדיף לא לדעת

לטור הקודם – מה הבעיה ללכת לטיפול אצל רופא שפגע בי?

ישנה מימרה שמצינו בגמרא, ועל פיה, רופא המרפא בחינם – שווה חינם. כלומר: אפילו אם הפוגע יציע לנפגע לדאוג לו לטיפול רפואי חינם אין כסף, תהיה לנפגע הזכות המלאה לסרב לכך, בטענה שאינו מעוניין בטיפול חינם, שערכו בהתאם לעלותו.

להנחה זו, על פיה טיפול המתבצע בחינם הינו בעל ערך נמוך יותר ביחס לטיפול המתבצע במחיר מלא, ישנה כמובן משמעות ראשונית פשוטה: רופא שאינו מקבל את שכרו, לא יתאמץ יותר מדי במלאכתו, והתוצאות תהיינה בהתאם. אולם מעבר לכך:

על פי הדברים שנאמרו עד כה נוכל להבין, כי גם אילו בסופו של דבר הרופא החינמי יעניק לחולה טיפול מסור במאת האחוזים, מכל הלב, תוך התעלמות מכך שהוא אינו מקבל פרוטה בשכרו – לטיפול זה עשויה להיות אפקטיביות נמוכה יותר, משום שהחולה אינו נותן אמון ברופא שמרפא בחינם!

רפואתו של האדם, אינה תלויה רק בדרכי הריפוי הטבעיות, אלא גם באמון שרוחש החולה כלפי החולה! מעתה, כאשר החולה משלם בתמורה לטיפול בו, הוא מאמין שיזכה לטיפול המסור והמקצועי ביותר, ומשום כך, הטיפול הזה הינו בעל פוטנציאל רב להצלחה.

לעומת זאת, כאשר הטיפול ניתן בחינם, מה שגורם למטופל עצמו לפקפק במידת מקצועיותו – הרי שלפקפוק זה תהיה השפעה על תוצאות הטיפול, שכן כאמור: לממד הרגשי ישנו משקל רב בהצלחתו של טיפול רפואי פיזי.

ואכן, מוצאים אנו בשו"ת שבות יעקב (ח"א, פ"ו), שכן לגבי רופא הנמצא בימי אבלותו, האם רשאי הוא לצאת מביתו בכדי לטפל בחולה, והאם מותר לו לקבל תשלום בעד עבודתו בימים אלו. לסיכומו של דבר מסיק בעל ה"שבות יעקב", כי אכן מותר לרופא לצאת מביתו בכדי לטפל בחולה הזקוק לו, אולם אסור לו לקבל על כך שכר.

ובכל זאת, מדגיש בעל ה"שבות יעקב" כי על הרופא לסכם מראש כי יטול שכר בעד עבודתו, ורק בדיעבד – להימנע מליטול שכר זה, שכן אילו החולה ידע מלכתחילה שאין בכוונתו של הרופא לקבל תשלום – האמון שלו בטיפול עשוי להיפגע, מה שישפיע על מידת תרומתו של הטיפול למצבו הפיזי! הרי לנו, כי על אף שהרופא עצמו יודע שלא ייטול תשלום, כך שלידיעתו של החולה אין כל השפעה על איכות הטיפול מצידו של הרופא, בכל זאת, לעצם האמון שרוחש החולה לטיפול – עשויה להיות השפעה על תוצאותיו!

וכך גם לאידך גיסא: לא פעם הוכח, שתרופת "פלצבו" (תרופת דמה) - השיגה אותה תוצאה שהשיגה תרופה אמיתית, וזאת רק בזכות האמונה של החולה ביכולתו של הטיפול שקיבל להועיל לו. למרות שמדובר היה בתרופת דמה, שאין בה כל חומר פעיל - האמונה הובילה אותו לריפוי עצמי!

כמה זמן נותר לחיות?

נושא נוסף בו בא לידי ביטוי הקשר ההדוק שבין המצב הפיזיולוגי ובין המצב הרגשי של המטופל, מעמיד רופאים לא פעם בפני דילמה קשה ביותר כאשר מדובר במחלות סופניות: האם להציג בפני החולה את הפרוגנוזה [תחזיתו של הרופא בנוגע להתפתחות מחלתו של החולה וסיכויי ההחלמה], ולהעריך את פרק הזמן שנותר לו לחיות?

מחד, ניתן להבין, שאדם שעומד על פי דרך הטבע להיפרד מהעולם בעוד תקופה מסוימת, ירצה להעריך את פרק הזמן שעוד נותר לו בעולם, כדי לנצל אותו כהלכה. אולם מאידך, הניסיון מלמד כי לא פעם, חולים שהיו באותו מצב בדיוק, קיבלו פרוגנוזות שונות, כאשר לכל אחד מהם "מנבאים" תקופת חיים שונה, ולמעשה – במקרים רבים ה"נבואות" הגשימו את עצמן... יותר מכך: חולים רבים, שהרופאים לא נקבו בפרק הזמן שנותר להם לחיות – האריכו ימים הרבה מעבר לכפי ששיערו הרופאים מלכתחילה...

מקומה של ההכרעה בסוגיה אתית זו אינו בין דפי ספר זה, שכן מדובר בהכרעה מורכבת ורחבה ביותר. ובכל זאת, חשוב לשים לב לנקודה מעניינת: לא פעם, עצם האמירה של הרופא, כביכול נותר לחולה עוד זמן מוגבל לחיות, מכניסה אותו למצב של מתח ולחץ, שפוגע בו פיזית ומחליש את המערכות הפנימיות בגופו, מה שעלול לגרום ל"נבואה" להגשים את עצמה!

נתאר לעצמנו אדם, שבורח מפני נחש. הוא רץ, כמו שהוא לא רץ מימיו, החרדה ממריצה אותו, אולם הנחש – בעקבותיו. ובכן, נשאל את עצמנו: כמה זמן אדם יכול לרוץ ככה? שעה? שעתיים? כעת נתאר לעצמנו, שאותו אדם נדרש לרוץ ולברוח במשך חודשים ארוכים מפני הנחש הרודף אחריו...

גם אילו לא תהיה מגבלה פיזית שתמנע ממנו לרוץ ברציפות זמן כה רב, הוא ודאי יתמוטט בסופו של דבר, בעקבות המתח הנפשי והלחץ שיגרם לו בעקבות המרדף הבלתי פוסק!

ובכן, זה מה שקורה לאדם שלחייו יש תאריך "פג תוקף", לדעת הרופאים כמובן... הלחץ והמתח שהוא חש בעקבות המידע הקשה פוגעים בו כשלעצמם, ועשויים להחליש אותו במידה שעלולה להוביל חלילה למותו, רחמנא ליצלן.