הגירושין האלה היו בלתי נמנעים. בטוח?

"הגירושין האלה היו בלתי נמנעים! ניסינו לעשות הכל, וזה פשוט לא עבד", התלונן שחר.

"בדיעבד, אתה חושב שהיה סיכוי שהקשר שלך עם אור לא היה נגמר בגירושין?", שאלתי.

"לא משנה מה עשיתי ומה קניתי לה, תמיד זלזלה בי. מצידי שתיקח את הבית,  את הילדים,  את הכסף, רק שתעזוב אותי במנוחה. אני מרגיש שפשוט התחתנתי עם אשה רעה. במשך שנים מלמלתי לעצמי שהיא התיקון שלי וניסיתי למצוא דרכים להתחזק דרך זה, אבל זה לא באמת הצליח. אני באמת מרגיש שאני עשיתי כל מה שאפשר, נתתי את כל כולי, אני לא יכול אפילו לדמיין מה הייתי יכול לעשות אחרת", המשיך שחר.

"מה הציפיות שלך מהפגישה שלנו היום? עם מה היית רוצה לצאת מכאן?", שאלתי.

"אני רוצה ללמוד מהטעויות שעשיתי בנישואין הראשונים ולא לחזור עליהם בנישואין הבאים שלי", ענה שחר.

"האם אתה יכול לשתף אותי בהבנה שלך למה באופן כללי אנשים מתגרשים?", שאלתי אותו.

"תשובה קלה. פשוט מאוד, לא טוב להם בקשר שלהם, והם לא צריכים להמשיך לסבול, אז הם מתגרשים", ענה

"נכון. בדרך כלל, כשאחד מבני הזוג לא מוכן לשתף פעולה, פניו לא כלפי הקשר והוא לא רוצה בכלל לתקן, אז יש פה עילה רצינית לגירושין, כי אי אפשר באמת לבנות כך בית תקין ובריא.

"הקשר הזוגי הוא התשתית לכל בניית הבית שאנחנו מעמידים לדורי דורות. קשר נישואין הוא קשר בחירי, ואם אין בחירה בקשר, אין עילה להישאר יחד.

"נחשפתי לפני מס' ימים לנתון הבא: בשנת 2023 אחוז הגירושין עמד על 47.3%. כמעט כל זוג שני מתגרש.  מתוך האחוזים שנותרו, אחוז קטן מתוכם באמת חי חיי זוגיות טובים ובריאים. אבל לפי דעתי, מתוך כל אלו שהתגרשו, רק בודדים באמת היו חייבים להתגרש".

"אני שייך לבודדים שחייבים, לא יכולתי להמשיך לחיות איתה", שחר הגיב מיד.

"אני חושבת שהבירור שאתה מבקש לעשות לפני פרק ב' בחייך הוא הכרחי על מנת למנוע את שחזור המשברים וההתמודדויות שפגשו אותך בנישואין".

"אשמח שתעזרי לי להחזיק ראש על זה, כי קשה לי לראות את זה אחרת", הגיב.

"לפני החתונה, כל אחד בונה את עצמו בצורה אוטונומית. אמנם כחלק ממשפחה, אבל עדיין, אני אחד אוטונומי בתוך משפחה, שגדל ומתפתח בה.

"בגלל התרבות האינדיווידואליסטית הרווחת, שכל אחד צריך להמשיך להחזיק בחיים אוטונומיים גם אחרי החתונה, נוצר נזק עצום במבנה הבסיסי של הקשר הזוגי. כל עוד אדם ממשיך להחזיק בתפיסה האוטונומית שלו, הוא תמיד יחווה את הקשר הזוגי כסוג של מאמץ. הוא בעצם כופה על עצמו להיות בזוגיות, וזה תמיד יהיה מלווה בהמון קשיים וחיכוכים. גם הוויתור והגמישות נעשים ממקום של קורבנות, ולכן הם לא באמת עוזרים לשמור על הקשר הזוגי.

"מתוך התפיסה הזו, האדם הזה שנמצא לידי ואני חולקת איתו את חיי,  לא משנה כמה נושאים משותפים יש לנו וכמה אנחנו מתאימים כמו כפפה ליד, בסוף הוא מגביל אותי, מקשה עלי ודורש ממני משאבים וכוחות. מהמקום הזה, העולם האוטונומי שלי ושל בת הזוג שלי תמיד מהווה איזה איום עבור העולם האינדיווידואלי שלי. הדבר הזה מייצר אצלי מאמצים גדולים להצדיק את הקשר, וזו הסיבה בעיני לאותם זוגות שלא התגרשו, אך נשארו יחד בסבל גדול. הם ממשיכים את הקשר מאותה תפיסת עולם שבה הם פשוט מוכנים: 'לשלם את המחיר', 'לבלוע את הצפרדע' שהקשר הזוגי גובה מהם".

"אז מה הדרך הנכונה?", שאל שחר, מסוקרן.

"הדרך הנכונה היא לשנות את כל התפיסה מהשורש. שינוי תודעתי חדש שבו כל הקשר מתרחש במרחב הזה ביני ובין בן הזוג שלי, והמרחב הזה הוא מרחב מקודש שצריך להזין אותו, לשמור עליו ולבטא את כוחותי דרכו.

"כל עוד אני חווה את עצמי אחד ולא יחד – אני בחוסר בחירה בקשר. אני מרגישה שהקשר הזוגי כפוי עלי, ואני כל הזמן בתנועה של הקרבה, התחשבנות, מה לוקחים ממני ומה אני נותן, וזה גם עובר בלי להרגיש לזירה ההורית עם הילדים...".

"מה הקשר לילדים?", שאל.

"כשזו התודעה, גם הנתינה שלך כלפי הילדים שלך תהיה תנועה של 'לוקחים ממני'. אם זה בכסף ואם זה בהקפצות כשאתה מסיע אותם לחוגים, וכל הכוחות שאתה משקיע בהם. בכלל, כל ההוויה של לגדל ילדים דומה מאוד להבנה הזו. קשר מבקש נתינה, וכשאני מבינה שהילדים שלי או הזוגיות שלי הם כלי לבטא את כוחות האהבה שלי, אז זה מימוש עצמי, ולא מחיקה ושאיבה כפי שנוטים לטעות".

"אבל איזו תפיסה זוגית אני צריך לנכס לעצמי עכשיו?".

"לעבור מתודעה של אחד לתודעה של ביחד".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן