על מה כדאי לחשוב אם מקבלים בשורה רפואית רעה?

למאמר הקודם: כמה זמן נשאר לכם לחיות? עדיף לא לדעת

נקודה נוספת שבה אנו רואים לעיתים קרובות השפעה של הממד הרגשים על המצב הפיזי: הניסיון מלמד שאנשים שהאריכו ימים הרבה מעבר לפרוגנוזה הרפואית, התברר כי לרבים מהם היתה אמונה ומטרה לחיות למענה. אין ספק, כי האמונה, וכך גם מטרה ערכית שמצדיקה את המאבק על החיים, משפרת משמעותית את מצבו הרגשי של החולה, ומשום כך, כפי שאנו נוכחים לראות, היא בעלת השלכה משמעותית על מצבו הפיזי.

עוד הוכח, כי במקרים בהם הצוות הרפואי התייעץ עם החולים, הדבר הוביל לשיפור משמעותי בתוחלת החיים שלהם, גם כאשר לא היה מדובר על התייעצויות מהותיות אלא על התייעצויות טקטיות, בסגנון של: "מה היית רוצה לשתות?", "מתי היה לך נוח שנגיע לבצע את הטיפול?", "איזה עיתון היית רוצה לקרוא?", וכן הלאה.

עצם העובדה שלחולה ניתנה האפשרות לקבל החלטות הנוגעות לחייו, העניקה לו תחושת שליטה בחייו, ותחושה זו הובילה לתחושת משמעות. תחושת המשמעות השפיעה על החוסן הנפשי של המטופל, והחוסן הנפשי הוביל באופן ישיר לשיפור במצבו הפיזי.

כמובן, ישנו גם הצד השני של המטבע: כאשר הצוות נמנע מלהתחשב ברצונותיהם של החולים, הדבר הגביר את תחושת חוסר האונים שמלווה כל חולה באשר הוא, וגרם לדכדוך, לאובדן משמעות, וממילא – לפרוגנוזה טובה פחות.

משום כך, כיום, אנשים החולים במחלות קשות, אך נעזרים בעזרה נפשית מקצועית, נהנים מאחוזי ריפוי גבוהים במידה ניכרת, ומתוחלת חיים גבוהה משמעותית!

כמובן, את תחושת המשמעות ניתן להעניק לחולה לאו דווקא באמצעות התייעצות עמו בנושאים טכניים יומיומיים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, באמצעות סיוע במציאת תכנים משמעותיים בחייו.

חשוב, למשל, שהחולה יבין מה קורה איתו, וייטול חלק פעיל בהחלטות הרפואיות הנוגעות אליו; חשוב כמו כן, שהוא ימשיך ככל שניתן לקיים שגרת חיים פעילה כלשהי, או לבצע פעילות ערכית שתעניק לחייו משמעות מעבר למאבק ההישרדותי על עצם החיים. במקביל, הוא יכול גם לנסות להפיק תובנות חיים מתוך המצב בו הוא נמצא, ולחשוב מה יגרום לו להיות גאה בעצמו למרות היכולות המוגבלות שלו.

במילים אחרות: חשוב שהחולה לא יהיה עסוק אך ורק בהישרדות, אלא יחתור להתפתחות. כלומר: לא לעסוק רק בדרך בה ניתן לעבור את היום הנוכחי, אלא לעסוק במחשבה על האופן בו ניתן למלא את היום הזה בתוכן ערכי שיגרום לו להיות גאה בעצמו.

כל הרעיונות הללו, חותרים לאותה מטרה: להעניק משמעות לחייו של החולה, בכדי להגביר את החוסן הנפשי שלו, ובאמצעות כך להגביר את סיכויי החלמתו.

לא להתרכז בעתיד

כאשר החולה מוצא את עצמו מתמודד מול פרוגנוזה שלילית, מומלץ לצמצם עד למינימום את העיסוק והמחשבה על העתיד, ולהתרכז במחשבות חיוביות על ההווה. הכוונה אינה להתעלם מהעתיד, משום שזו טמינת ראש בחול. בדאגה לעתיד ישנו ממד חיובי, משום שהיא מאפשרת לנו לכלכל את צעדינו בתבונה. ובכל זאת: כאשר הדאגה לעתיד משתלטת על החולה ותופסת את המקום המרכזי במחשבתו, הדבר אינו מביא תועלת אלא להיפך.

מאותה סיבה, חשוב להימנע ככל שניתן מרגשות אשמה. אנשים שחלו במחלות קשות, נוטים לא פעם לתלות את מצבם במעשים שעשו בעבר: אולי פגעו במישהו, אולי הזיקו למישהו, אולי עשו מעשים שליליים אחרים.

ובכן, שוב: חשבון נפש ותשובה הינם בהחלט ערכים ראויים ונכונים, בפרט ביחס לאדם שיכול כבר לראות את היום בו יידרש ליתן דין וחשבון על מעשיו.

יותר מכך: התשובה וחשבון הנפש הינם אפילו מחויבים, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תענית פ"א, כי אסור לאדם לתלות את המקרים שאירעו לו ביד המקרה, אלא עליו לראות בהם את יד ההשגחה העליונה ולהתייחס אליהם כאותות משמים אשר נועדו להשיבו בתשובה.

אולם כאשר אדם מייסר את עצמו יותר מדי, ואינו מוכן לסלוח לעצמו על שגיאות העבר – מדובר במצב שזולל אנרגיה, שואב כוחות, ועלול לפגוע בסיכויי ההחלמה!

חשוב להדגיש, כי מטרתו של חשבון הנפש, אינה לייסר את האדם על אשר כבר נעשה ולא ניתן להשיבו... בדיוק להיפך: מטרתו של חשבון הנפש הינה לרומם את האדם, להעניק לו תקווה ולהוכיח לו שהוא עדיין יכול לתקן! כאשר אדם אינו יודע היכן שגה – הוא אינו יכול לתקן, וממילא הוא מרגיש את תחושת ההחמצה החמוצה. אולם כאשר הוא מודע לכישלונותיו בעבר – הוא כבר יכול להתחיל לנוע אל עבר שלב התיקון, מה שאמור לרומם אותו ולא לדכדכו.

ואכן, לפעמים חשוב להתמקד דווקא בטווח הקצר, ולהתעלם לגמרי מתיקון העבר... וכפי שהיה דורש הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל על הפסוק בתהילים (ל"ו, ז'): "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'", עליו דרשו חז"ל הקדושים (חולין ה', ע"ב) כי במילה בהמה הכוונה הינה למי למי שהוא עניו כמו  בהמה שאין לו דעת –אחרי חטא עץ הדעת  -  הדעת השלילית היא הדעה שיותר מידי מרגישה כוחי ועוצם ידי, את שניהם יושיע ה'.

והנה, לכאורה הדברים טעונים ביאור: למה הגמרא מכנה את הצדיק כבהמה – למה? כי אין לו דעת? ולמה סמל הענווה בהקשר הזה היא הבהמה?

 את הדברים היה מבאר רבי גדליה, וכך היה אומר: אדם – היינו אדם הרואה את הנולד, ומשתמש בחוכמתו כדי לתכנן את העתיד שלו. בהמה לעומת זאת – אינה מתייחסת אלא להווה. ובכן, במרבית המקרים – על האדם לעשות מעשה אדם, לראות את הנולד לגבי העתיד, לערוך חשבון נפש לגבי העבר, ולתקן את הדרוש תיקון. אולם ישנם מקרים – בהם העתיד והעבר נראים כה קודרים, עד שהאדם אינו יכול להתמודד אתם... במצבים מעין אלו – טוב שיאחז האדם ב'גישת הבהמה', כלומר: יתמקד בהווה ובכך הוא מגלה ענווה – שהוא לפי מערכת החשיבה שלו לא רואה פתרון, ומתוך כך יושיענו ה'!

ואף אנו על פי דרכנו מוסיפים, כי הוא הדין באשר לעבר של האדם... לעיתים – על האדם לערוך חשבון נפש על העבר, אולם כאשר העבר נראה קודר  מדי – לפעמים מוטב להתעלם ממנו לעת עתה, ולהשאיר את מלאכת התיקון לשלבים מתקדמים יותר. במקרה זה, האדם יקבל שכר טוב דווקא על כך שלא ערך את חשבון נפשו, אלא התמקד ברגע הנוכחי תוך ניסיון להתרומם ככל שניתן, בכדי שאכן יגיע היום בו יוכל לשוב אל העבר ולתקנו ממקום של עוצמה וחוזק.

לנו אין התשובה לכל הבעיות בחיים, אם לנו אין תשובה איך ייראה העתיד טוב יותר – נזכיר לעצמנו שרק לנו שאין תשובה אבל לבורא עולם יש תשובה...נגלה ענווה, ללא דעת, וגם את ה"בהמה" יושיע השם.