"הוא אמר לאחותי בחלום 'אני במקום טוב יותר' – והלך"

"בזמן שהוא מתחבא בשיחים, אורון כתב לי שהוא נמצא בתל אביב ויצא הביתה ברגע שיירגעו הטילים", פותחת רינה, אמו של אורון ביילין הי"ד שנהרג בטבח הנורא. לא היה לה מושג שהוא נמצא באותו זמן תחת שיח במסיבה ברעים, חרד מהבאות. הבן היחיד, שכל כך דאג לאמו, החליט כנראה לחסוך ממנה את אותן שעות קשות, מתוך תקווה שהן יסתיימו בטוב. המציאות, למרבה הצער, הסתיימה אחרת: "לא הספקנו להיפרד", היא אומרת בכאב. 

שואף גבוה, רואה את מי שסביבו

הדרך למסיבה הייתה רצופה עכבות, אך את כולם אורון עבר. "הוא רצה לקחת את הרכב שלי, שבדיוק הייתה בו איזו בעיה, אז הוא יצא באופניים חשמליים לחבר. החבר היה רדום ולא התעורר, אבל אורון מצא שתי בנות אחרות להצטרף אליהן. בבוקר, כשהחל מטח הטילים, התקשרנו אליו כמה פעמים, אמא שלי ואני, והוא לא ענה. בהמשך, שלח את ההודעה הזו שהוא באזור ויגיע ברגע שהמצב יירגע. לא ידענו שהוא במסיבה, ורק החבר שנשאר רדום ערב קודם הבין את המצב. הוא יצר קשר עם אורון, והיה איתו על קו הטלפון עד השעה 11 בבוקר, אז ניתקה השיחה".

באותה שיחה אחרונה, אורון סיפר על מצבו. "הוא אמר שהוא בשיחים, מפחד, וברקע נשמעו יריות. החבר עודד אותו להתחבא בתקווה שיגיע חילוץ. את מה שקרה מאז לא נדע לעולם. במשך שישה ימים הוגדר אורון כנעדר, עד שהגיעו לבשר לנו שמצאו את הגופה. היא הייתה שלמה, במצב טוב, מה שהתברר בהמשך כמתנה גדולה".

איך את מרגישה עם זה שלא הספקתם להיפרד?

"זה נורא, הקושי הוא אדיר. יש בי גם איזה מקום שאומר 'עוד רגע הוא יחזור'. לצערי, גם בלוויה לא נפרדתי ממנו כמו שצריך. המליצו לי ללכת לפני שבאים הרבה אנשים, ויש לי מהרגעים האלה תחושת פספוס. לאורון ולי היה קשר הדוק, ועכשיו – עם כל שבת שעוברת זה נעשה קשה יותר. אני מדפדפת בין אלבומי התמונות, נזכרת כמה טוב היה בגידול שלו, והכאב הוא נורא".

איך בכל זאת מתמודדים עם החלל שנפער?

"נותרתי עם אמא שלי, שעזרה כל כך בגידול שלו, ובשבילה אני קמה. גם הכלב שלי, שמרעיף עליי אהבה, נותן לי כוח. ויש את רגעי החיים הפשוטים, כמו יציאה להליכה או איזה עיסוק שמשמח אותי, שנותנים לי כוח. האובדן הזה גדול עליי, אין לו הסבר. אבל יש כל מיני נקודות שנותנות נחמה. כך למשל העובדה שכבר בחייו אורון היה אדם רוחני, שהשתדל להניח תפילין מדי יום. היה לו חבר שומר מצוות בעבודה, והוא שאל אותו הרבה שאלות. הידיעה שהיה בתוכו חיפוש של אמת. בנוסף, העובדה שאורון נמצא עכשיו במקום גבוה למעלה, מקום שהרבה אנשים היו רוצים להגיע אליו, נותנת לי נחמה. אחותי חלמה שהיא מחזיקה מחברת שלו מבית הספר ומבקשת לחבק אותו, והוא אמר לה 'לא, אני לא רוצה את זה, אני במקום טוב יותר', והלך".

מה את יכולה לספר על אורון?

"הוא היה חכם, מצחיק ושמח, עם לב כזה טוב. הרגשתי שיש לי ילד מושלם, אף פעם לא היו איתו בעיות. הוא זה שנתן לי את הכוח לחיות, ואמרתי כל יום תודה לאלוקים שהביא לי אותו. היו לי במהלך השנים כל מיני קשיים רפואיים, והוא תמיד היה לצידי ועזר. אורון היה הגבר של הבית, וידע לתקן ולסדר את כל מה שצריך. היה לו הרבה עול על הכתפיים, אך הוא לא ברח מזה, אלא באמת לקח אחריות. היה בו שילוב של שאיפה למצוינות יחד עם רגישות מדהימה לזולת. בתור ילד הוא ישב ולמד בעצמו איך לעשות קסמים, והלהיב את כולנו. כבר אז, כשראה לצידו ילד שפחות הולך לו בחברה ובלימודים – הוא התגייס לעזור ולהיות שם בשבילו. בהיותו בגן, הגננת הצמידה אותו לילד אחר שהלך לו פחות, כדי שאורון, עם הלב הטוב שלו, יכניס אותו למעגל החברים".

אם אורון היה יכול לדבר איתך עכשיו, אחרי שכל זה קרה, מה את חושבת שהוא היה אומר?

"נראה לי שהוא היה אומר שהוא מצטער שהלך למסיבה הזו ומצטער שאמר שהוא אצל חבר. הוא ידע שאני לא אוהבת מסיבות כאלה, במיוחד כשזה בדרום. וגם שהוא רוצה שאמשיך בחיים ושיהיה לי טוב, כי אין ברירה, חייבים להמשיך. ה' נתן לי במתנה 24 וחצי שנות אור, והודיתי לו עליהן כל יום. עכשיו הוא ממשיך איתי בלב לכל מקום".