הזכות ההיסטורית להיות אלה שפיזית באים ומדליקים את האור

המסע של עם ישראל במדבר ממשיך בפרשת השבוע, פרשת תצווה. גם המסע שלנו ממשיך. הנה כמה טעימות מפסוקי הפרשה. בימים ההם, בזמן הזה.

• וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. אנחנו בספר שמות, אחרי יציאת מצרים, בדרך לארץ ישראל. התורה עוצרת את סיפורי העלילה המרתקים, כדי לצוות עלינו להקים משכן, מרכז רוחני שילווה את העם בדרך הארוכה. והשבוע הציווי הראשון הוא פשוט – להדליק אור. להעלות במשכן נר תמיד. לגרש את החושך.

האומן בועז נתנאל פרסם השבוע תמונה ששלח לו הבן שלו, מתוך חאן יונס: החיילים ריססו עם ספריי על הקיר את המילה "מזרח", כדי לדעת לאן להתפלל, לכיוון ירושלים. אבל את הפסוק הראשון בפרשת השבוע, פרשת תצווה, הם החליטו לכתוב ולאייר בטוש עדין, עם איור של אש התמיד הזו. בועז כתב שהציור הסמלי הזה מעורר תקווה לזריחה, אור חדש שבוקע מתוך החושך.

• חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שמן זית זך הוא לא רק חומר לשימוש במשכן, הוא סמל לדורות: חכמינו מסבירים שכמו שאת הזית צריך לכתוש ולמעוך כדי לקבל שמן, כך בני ישראל הרבה פעמים מתמודדים עם ייסורים – וכך מאירים.

הרב ישראל מאיר לאו, ניצול השואה, מרבה לדבר על כך. למה רק מתוך הכבשנים של אושוויץ, אנחנו מתאחדים, פורחים, בונים, מאירים? למה האויב צריך להזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו אמורים וראויים להיות?

• וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. אהרון הכהן, שמייצג את העם ואחראי לעבודות שבתוך המשכן, לובש מדים מיוחדים, שמעוררים כבוד ותפארת. פרשנינו כותבים רבות על חשיבות הבגד בפרשה. אנחנו מזהים דיילים וטייסים, עורכי דין ומנתחים, על פי המדים המיוחדים שלהם. חיילים במדים מקבלים בימים אלה הכרה והוקרה ברחוב, בפלאפל, בחנות הסלולרי, כי כולם מזהים אותם.

אז הבגד עושה את האדם, אבל הבגד עלול גם להטעות. לא כולנו לובשים מדים, אף על פי שאנחנו בשלל תפקידים. לפני כמה ימים ראיתי מישהי שנראתה לי מוכרת, בארוחה מפנקת במיוחד בלובי של מלון וולדורף אסטוריה בירושלים. "אח שלי חטוף בעזה", היא אמרה לי, "ועושים פה יום מיוחד למשפחות החטופים". לא ידעתי. התעכבתי לשמוע פרטים. אחרי כמה ימים הייתי שם שוב, וראיתי אותה, שוב מול בר עשיר. "יש כאן יום פינוק לנשות מילואימניקים. בעלי כבר 120 יום בגבול הצפון".

מהצד היא נראית כמו מישהי שנמצאת בהפרש של יומיים במלון יוקרה. בכיף, אין בכך פסול, להיפך. אבל המציאות שונה לגמרי. היא – ורבים כמוה – לא לובשת מדים ברחוב. אין עליה סיכה או תג. בתור במכולת, או בפקק בכביש, לא רואים עליה שאחיה חטוף בעזה ובמקביל בעלה במילואים בצפון. איך נדע לתת לה כבוד ותפארת?

• אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. הפרשה ממשיכה אל נושא הקורבנות במשכן. חכמינו כותבים שהפסוק הזה, שמתאר את "קורבן התמיד", הוא פסוק שכולל את כל התורה כולה. יותר מ"שמע ישראל", יותר מ"ואהבת לרעך כמוך". מה כל כך מיוחד בפסוק הלא-מוכר הזה? הוא מתאר את השגרה, את העמל היומיומי, את המסירות. לא אירוע חגיגי וחד פעמי, אלא משהו שעושים במשכן על בסיס קבוע, בבוקר ובין הערביים, בכל יום ויום. החיים הם ריצת מרתון, לא ספרינט. הרגעים החד-פעמיים הם נדירים, ומה שמשפיע הוא הרגלי החיים שאנחנו מטמיעים מתוך יציבות והתמדה.

נעמי שמר כתבה על כך את השיר שהפך שוב ללהיט, "לא תנצחו אותי": מחלוני אני רואה / רחוב כמו נהר גואה / ואנשים לעבודת יומם הולכים / ותינוקות של בית רבן / עם הילקוט שעל גבם / ובידיהם כמה ענפי הדס פורחים". הבית הראשון מתאר שגרה: אנשים הולכים לעבודה וילדים הולכים לבית הספר. ודווקא מתוך ההתמדה הזו, בוקע הפזמון החד משמעי: "לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". הקרב על השגרה בעורף, על חיי היומיום, הוא חלק מהניצחון.

• זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת. המילים האלה מופיעות בהפטרה, שקוראים אחרי הפרשה, מהנביא יחזקאל. פרטי פרטים מופיעים בפרשה וגם בהפטרה, איך לבנות, מה לקחת, מה החומרים והמידות ומה הוראות הבנייה. חכמינו מסבירים שבימינו כך צריך להתייחס גם למשכן שלנו, לבית הפרטי שהוא מקום לקדושה, לשכינה. לשים לב היטב איך בונים אותו, בפרט בימים אלה.

חנה כהן-אלורו חזרה אחרי ארבעה חודשים וחצי במלון נווה אילן, למושב שוקדה, סמוך לבארי. וכך היא תיארה את החזרה למשכן שלהם ביום שישי בצהריים, ואת העבודות במשכן, ואת העלאת נר התמיד: "מפעילה מכונה ועוד מכונה ועוד מכונה, מצעים, מגבות, כריות, שמיכות. המתבגרים והדייסון שואבים להכול את הצורה. מים נשפכים, חומרי ניקוי, מוזיקה ורעש החיים חוזר. מהר מפעילה מיקסר, מעמידה בצק, קרני מתרוצצת בין פינה לפינה. 'הבובה שלי'. 'העגלה שלי'. 'המטבח שלי'. הילדים מסניפים את המיטות שלהם, את החצר שלהם, כל אחד את הפינה שלו. ריח של עוגות, קילופי ירקות, סיר קציצות, צלי בשר, קולעים חלות. עורכים שולחן ואני דמעות. המפה, הכלים, המפיות, איך הכול מרגש. הדלקתי נרות בבית, בשמן זית, עם הניגונים שלנו. זה פשוט רגע קדוש. וישנתי כמו שלא ישנתי מאז ליל שמחת תורה.

זהו, שבוע שאנחנו בבית. אם אני אכתוב לכם שאני מרגישה כל השבוע הזה גילוי שכינה זה ישמע הזוי ומוגזם, לא? אחרי שבת, בלילה הראשון שבו יצאתי עם הרכב, נסעתי בכבישים החשוכים כאן, ובכל הקיבוצים בדרך חושך. כואב. החושך הזה מוצדק, אבל חשוך. כשהגעתי הביתה החניתי את הרכב, וראיתי את אורות הבית שלי דולקים. ופרצתי בבכי. פשוט ישבתי והרגשתי איך נפלה בחלקינו הזכות ההיסטורית להיות אלה שבאים ופיזית מדליקים את האור. שיראו אותו בכביש, בשדות, ביער ובלבבות. שהאור שלנו דולק ובוער".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".