פרשת בהר: על גשמי הקיץ וברכת השמיטה

זוכרים את גשמי-הקיץ שירדו ברוב עוז בסופו של חג הפסח? לחקלאים רבים הם הביאו נזקים כבדים. היבול השנתי של כרמים ומטעי פירות לא מעטים נהרס כליל, כך על פי דיווחים בתקשורת. מהחקלאים שומרי השמיטה, עם זאת, שמענו על שלל דיווחים אחרים: ממטעי אוצר בית דין שפרותיהם השתמרו בשלמותם, ועד 'סתם' שדות מופקרים שהגשם חסך להם צורך בהשקיה יקרה. לאמיתו של דבר, אף אחד מהדיווחים האלה לא מפתיע באמת: חקלאים שומרי שמיטה הם מלומדים בניסים.

פרשת השבוע שלנו מתחילה בציווי על שמיטת הארץ בשנה השביעית. הפרשה גם מעלה את שאלתם הלגיטימית של עם ישראל: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", ומספקת את התשובה: "וציוויתי לכם את ברכתי בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש שנים", כלומר אלוקים מבטיח שיבול השנה השישית יהיה כה רב ומבורך שיספיק עד השנה התשיעית.

שומרי השמיטה בארץ ישראל יודעים לספר על אינספור מקרים של השגחה פרטית מיוחדת, כאלה שגשמי הקיץ הבלתי צפויים הם רק החוליה האחרונה שבהם. היום, שמירת שמיטה למהדרין היא מטלה קלה יחסית. בשנותיה הראשונות של המדינה עם זאת, המצב היה שונה לחלוטין. רוב הציבור לא שמר תורה ומצוות, ומשרדי ממשלה לא התגייסו להעניק תקציבי תמיכה לחקלאים שומרי שמיטה. שמירת שמיטה כהלכתה באותה תקופה דרשה מסירות נפש אמיתית.

אחד המקומות שהפגין בעקביות את מסירות הנפש הזו היה המושב החרדי קוממיות. רב המושב דאז, הרב בנימין מנדלסון זצ"ל, תיעד במכתביו סיפורים רבים על ניסים שראו תושבי המושב. אולי המופלא שבסיפורים הוא זה שהתרחש בתום שנת השמיטה תשי"ב. "לא היו לנו זרעי חיטה", כותב הרב מנדסון. "לא רצינו להשתמש בזרעים משנת השמיטה והזרעים היחידים שמצאנו מהשישית היו שבורים ולא ראויים לזריעה...כשבאו החקלאים שלנו לשאול בעצתי אמרתי להם שעליהם להיות בבחינת 'מאמין בחי העולמים וזורע'..."

במושבים סביב קוממיות לגלגו על היהודים האדוקים שזורעים זרעים פגומים, אבל בקוממיות האמינו – וזרעו. ובאותה שנה שמינית לא ירדו גשמים בכל חודשי החורף הראשונים, והאיכרים שלא שמרו שמיטה, אלא חרשו את האדמה בשמיטה וזרעו אותה מיד בסופה, ראו את זרעי התבואה שלהם נרקבים בלי תועלת. איכרי קוממיות, לעומת זאת, זרעו מאוחר – רק אחרי סוכות, כפי צו ההלכה – ולא ניזוקו כלל. עבורם הגשם הגיע בדיוק בזמן הנכון, ובאורח פלאי הזרעים הפגומים צמחו לכדי חיטה איכותית.

אדמת ארץ ישראל היא יותר מאדמה רגילה, ותנובתה נשלטת על ידי חוקים ייחודים שהם מעל חוקי הטבע. לא סתם נהגה ארץ הקודש, בימים בו היה בית המקדש על מכונו, להוציא פירות ענק בגודל שלא היה מוכר אפילו אז בשום מקום אחר בעולם. מצוות רבות עוסקות בחקלאות: החל בחרישה ובזריעה )כלאים( בנטיעה ובצמיחה (ערלה, נטע רבעי, ביכורים(  בקצירה, בבצירה, ובקטיף (תרומות ומעשרות ומתנות עניים( ועד השנה השביעית שבה מושבתת הקרקע לשנה שלמה. אם יש למישהו ספק מהו מוקד חייו של החקלאי היהודי, מה מניע אותו ומה עומד מאחורי הצלחתו – באה שנת השמיטה ומיישבת את כל הספקות. בזכות 'וציוויתי את ברכתי' יאכלו החקלאי ומשפחתו גם בשמיטה, ועיני הכל יראו איך שומרת ההשגחה את צעדיו של מי שהוא בבחינת 'מאמין בחי העולמים – וזורע'. קודם כל הוא מאמין, ואך משום כך הוא זורע.

בשל קדושת ארץ ישראל – עובד אדמתה על פי התורה אינו רק דואג למחייתו. בעבודת האדמה הוא מקדש את החומר, עוסק במצוות ישוב ארץ ישראל, ומנהל אורח חיים שהוא מפגן מתמשך של אמונה בחי העולמים.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.