"אני רעב, אתה יכול לקנות לי צ'ולנט?"

זה קרה ביום קיץ בהיר. הלכתי למרכז המסחרי (איזה ביטוי מיושן, אה?) כדי למשוך כמה מאות שקלים מהבנק. לא יכולתי שלא להבחין בברנש שהציץ מעבר לכתפי וחיכה בסבלנות. אחרי שהוצאתי את הכסף הוא ניגש אלי, הציג את עצמו כאבא של חייל קרבי שמתגורר במעלות, וסיפר שהוא הגיע לקריית שמונה כדי להפתיע את הבן שמשרת כאן, לקנות לו שווארמה וכמה דברים, אבל הכספומט לא עובד משום מה. "תלווה לי בבקשה 100 שקלים, אני אחזיר לך", הבטיח. כשראה שאני מסתפק האם לקנות את הסיפור הזה, שלף מכיסו תעודת זהות והראה לי שכתובתו אכן במעלות. "אל תדאג, אני לא הולך לקנות עם זה סמים", חייך במבוכה, "אני בן אדם רציני".

הסתכלתי עליו והוא אכן נראה לי נורמטיבי במגבלות הז'אנר. כנראה יהודי יקר שרוצה לשמח את בנו אך נתקע בלית ברירה. היו לי רק שטרות של 200 שקלים, והוא הציע באדיבות שנלך לפרוט אותם בדוכן פלאפל קרוב. הלכנו לשם, אבל הבעלים סירב לפרוט לנו. היה לי קצת מוזר שלא ממהרים שם לעזור ליהודי יקר כזה. המשכנו לעוד בית עסק, שם הסכימו לפרוט לנו את הכסף. האבא המסור לקח במהירות את שטר 100 השקלים, הפטיר "תודה" רפה, ומיהר להסתלק מהמקום. כנראה מיהר לבן החייל.

כשחזרתי לכיוון הרכב, עברתי דרך דוכן הפלאפל הראשון שבו סירבו לפרוט לנו. "תגיד", פנה אלי בעל הדוכן מיוזמתו, "לא שמת לב שהבנאדם עובד עליך?". "למה עובד עלי?", תהיתי, "הוא אפילו הראה לי תעודת זהות שמוכיחה שהוא ממעלות". 

"איזה מעלות ואיזה נעליים", התרגז, "הוא עושה את זה לעשרות אנשים בחודש, עם אותו סיפור מומצא על בן חייל. לא יכולתי להגיד לך את זה לידו. היום הוא בכלל נרקומן, עכשיו סיפקת לו את המנה של היום". 

* * *

היו עוד כמה מקרים בודדים דומים שאין טעם להרחיב עליהם, בעיקר כי הבנתם את הרעיון: יש לא מעט אנשים שמבקשים צדקה (או כמה שקלים לאוטובוס לבאר שבע), אבל הכסף הולך למקומות הלא נכונים. ולפעמים הסיטואציות פשוט מוזרות: כמה ימים לפני חנוכה, בהולכי בשכונת רחביה שבירושלים, פנה אלי נער שנראה לבוש למשעי, וביקש כסף כדי… לקנות חנוכיה. לא היה עלי כסף מזומן, התנצלתי והתכוונתי להמשיך בדרכי. הוא התעקש - "אני יכול ללוות אותך עד לבית כדי שתביא משם?". סירבתי בעדינות ולא יכולתי שלא לתהות אם אני עכשיו עושה את עוול השנה בכך שבאשמתי יהודי זך וטהור לא יוכל להדליק השנה נרות חנוכה (אף על פי שיש גם חנוכיות פשוטות שעולות 20 שקלים), או שמא סיפור הכיסוי הזה לא היה מוצלח מספיק. בפעמים אחרות, פושטי יד שונים פנו אלי ברחובות ירושלים, וכשאמרתי שאין עלי מזומן - שאלו אם יש לי ביט או אשראי, כי יש להם מכשיר סליקה. זה מרתיע, אבל בחלק מהמקרים אני שולף את האשראי. מה יש לומר, מבקשי הנדבה של היום הם לא מבקשי הנדבה של פעם.

משהו בחשדנות הזה קצת התמוסס ביום חמישי האחרון, כשהלכתי בערב לסידור קטן בשכונת מאה שערים הירושלמית. באמצע הרחוב ניגש אלי בחור ישיבה צעיר ושחום, בן 14 או 15, ובפיו בקשה - "אני רעב. אתה יכול לקנות לי צ'ולנט?". חשבתי שנייה כדי לעכל את הסיטואציה, והשבתי "כן, בטח". הוא הוביל אותי אל מקום שבו צעירים רבים בגילו קונים את המנה השבועית הנחשקת הזו, וחיכינו ביחד בקופה. המקום היה הומה, ורציתי לשלם ולהסתלק משם. תוך כדי הליכה למקום, הצטרפו אליו עוד שני חברים שלו. הם שאלו אם אוכל לקנות גם להם צ'ולנט. הבנתי שהם רואים בי את דמות הגביר, והתלבטתי לרגע. אם הצעירים האלה מוצאים לנכון לבקש מאיש זר ברחוב שיקנה להם אוכל - אז כנראה שבאמת אין להם. מצד שני, עדיין הציק לי משהו - הרגשתי שהם קצת תופסים עלי טרמפ.

תוך כמה שניות, קרה משהו מפתיע: בעל הבית זיהה את אחד הצעירים, והוביל אותו החוצה באופן תקיף. אחד העובדים הסביר לצעיר הראשון "אני מצטער, בעל הבית לא מסכים שאנשים ישלמו עליכם", ופשוט סירב לסלוק את כרטיס האשראי שלי, אף על פי שביקשתי פשוט לשלם וללכת. הבנתי שזו שיטה, ושזה כנראה לא יום החמישי הראשון שבו הם תופסים עובר אורח שלא נראה מדרי המקום, ומנסים לקושש ממנו מנת צ'ולנט. אבל עדיין, היה קשה לי לעמוד מול בקשותיהם ללכת למקום נוסף.

משם עברנו לחנות שווארמה. שלושתם שאלו האם אפשר להזמין שווארמה בלאפה, ועניתי בחיוב. הם הסתודדו קצת, שאלו בהיסוס אם אפשר גם פחיות קולה, וגם כאן אישרתי. החשבון עלה 155 שקלים. לקחתי את הקבלה מהמוכר, כתבתי מאחוריה כמה שמות מבני המשפחה שזקוקים לרפואה שלמה, וביקשתי מהם להקדיש את הלימוד השבוע לרפואתם.

בדרך הביתה, צפו בי רגשות מעורבים. מצד אחד, הבנתי שהצעירים האלה מנסים למצוא מימון חיצוני לצ'ולנט כל פעם מחדש. אבל בפועל, לא רק שלא הרגשתי מנוצל - אפילו הרגשתי שזו זכות. יש כאן 3 בחורים, שרוצים להיות כמו כולם ולהיות חלק מסצנת הצ'ולנט הידועה אצלם בשכונה ובכלל. נכון שזה לכאורה פינוק, אבל אם מישהו אומר שהוא רעב, אז עצם זה שהוא הגיע למקום הזה - סימן שלא צריכים לדקדק איתו. נזכרתי באמא שלי, שסיפרה לי שגם הם כילדים היו רעבים וחיכו לאירועים כדי לקחת כמה שיותר שאריות לבית. אז למה לא להסתכל גם כאן באופן חיובי, ולא רק עם התחושה המעיקה הזו שכאילו רימו אותי?

וזה מה שלקחתי מהמפגש הזה עם הנערים שכנראה לא הגיעו לפת לחם, אבל כן חשקו בצ'ולנט או שווארמה עם קולה: אנחנו חייבים להיגמל מהחשד הבסיסי הזה בכל פושט יד או מישהו שמעיד שהוא רעב. הייתי יכול גם לקנות להם כמה קרואסונים מהמאפייה ליד, וזה היה עולה הרבה יותר זול, אבל למה לא לקיים את מצוות הצדקה בהידור? כל הזמן אנחנו אומרים שכל ישראל אחים, ושכולנו משפחה וכו' - אז למה לילדים שלי אני יכול לקנות שווארמה, אבל ממשפחה רחוקה יותר בעם ישראל אני יכול להתעלם גם אם מבקשים במפורש?

אני לא אומר שצריכים לתת צדקה לטיפוסים מפוקפקים, ודאי שלא. אבל מצד שני, חייבים להיפטר מהחשדנות הקיומית במי שמבקש כסף. אפשר גם לתת סכום קטן, העיקר לתת. העיקר לא להיות סקפטי מדי בגלל שכמה רמאים הכתימו את כל הענף. העיקר לזכור את העיקר: צדקה היא זכות.