סיפורים קצרים
הטיל פגע במיטה שלי, הפך אותה לעיי חרבות
אני רואה משהו גדול מונח על הרצפה בהול. "מה זה?" אני שואל. "טיל", עונות לי אחיותי במקהלה מבהילה. "נכנס מהחלון והגיע להול, נעצר מטר לידינו"
- הרב צבי נקר
- י"ז אדר א' התשפ"ד
(צילום: shutterstock)"נחמן", מישהו קורע את מסך החלומות שלי, מנסה להעיף את הקסם שבו לכל עבר, "שבת בבוקר", אומר לי הקול הזה, החלום מתרחק עוד יותר, והקול נהיה צלול יותר, קרוב יותר. "ושמחת תורה, יש תפילות ועליות".
אני רוצה למשוך את השמיכה מעל לראש ולהמשיך לישון, נכון שהחלום נקטע, אבל יבוא אחר, השינה מתוקה כל כך, והיקיצה אכזרית וחד משמעית. אבל אז אני נזכר שאתמול הבטחתי לעצמי שהבוקר אני קם ויהי מה. גם שבת, גם שמחת תורה, אני לא אוותר.
קל לקבל החלטות, קשה לבצע... עכשיו, כששמורות העיניים שלי דבוקות בכוח אחת לשניה אני רוצה לשכוח מהקבלה, לישון עוד קצת, אבל יודע היטב שהעוד קצת הזה יגרור עוד קצת ועוד קצת... ואני---
זהו, לא חושב יותר. מעיף את השמיכה לכל עבר, נוטל ידיים, שוטף את הפנים, התעוררתי.
כמה דקות אחר כך, אבא והאחים שלי ואני בדרך לתפילה. העיר שקטה, בוקר חרישי של שמחת תורה, עדיין אין לנו מושג איזה יום כל עם ישראל עובר היום, עדיין אין לנו מושג איזה יום אנחנו הולכים לעבור.
* * *
שמי נחמן שיליאן, אני גר בנתיבות. אח לעשרה אחים ואחיות, כולם ברוך ה' מרווים נחת והולכים בדרך התורה והמצוות. כנער, הרבה פעמים קשה לי לקום בבוקר לתפילות, לפעמים אני נשאר לישון עד שעה מאוחרת, אבל באותו יום החלטתי שאני לא אכנע ליצר הרע, שבת, שמח תורה, תפילות, הלל, עליות לתורה, אני קם! וברוך ה', למרות שלא היה קל, אחרי כמה דקות של מלחמה אכזרית, עמדתי בהחלטה שלי, התעוררתי והתארגנתי לתפילה.
בבית הכנסת התפללנו תפילת שחרת של שבת וחג, בהתרוממות הרוח, אחר כך קיבלנו עליות, גם אני קיבלתי עליה. עליתי לתורה, התחלתי לברך את הברכות ואז--- שמעתי פתאום 'בום'' נוראי שטלטל אותי כהוגן. הבטתי סביבי מבוהל, כולם היו נראים אחוזי תדהמה ומבוהלים מאד. בית הכנסת הזדעזע ממש. נראה שנפל טיל, ונראה שהוא נפל קרוב מאד לכאן. אמר מישהו. זו היתה תחושה מבהילה, הרבה פעמים יש לנו אזעקות ושמעתי על נפילת טילים, אבל אף פעם לא חוויתי את החווי הזו כל כך מקרוב.
בבית הכנסת מנסים להתאושש, רוצים להמשיך בעליות, אבא שלי מתלבט מה לעשות, אמא והאחיות שלי, יחד עם הקטנים בבית. אולי כדאי ללכת לראות מה קורה...
כמה דקות עוברות, אחותי מגיעה מבוהלת, חיוורת כולה, היא אומרת משהו על טיל ש... נפל בבית. אבא נבהל מאד, היא מבטיחה שהכל בסדר, כולם בסדר, אבל מבוהלים מאד, וכדאי שנבוא.
אנחנו רצים הביתה, רוצים לראות שכולם בסדר באמת. מטפסים במהירות את שלוש הקומות המובילות לבית שלנו.
כבר במדרגות אני מריח ריח של עשן מחניק מעורב בריח של חפצים חרוכים, זה מבהיל ואנחנו מטפסים את המדרגות במהירות, פוגשים את אמי ואחיותי, בכניסה לבית, חיוורות מאד, מבוהלות. ריח העשן שהרחנו במדרגות מתעצם פי כמה כשאנחנו נכנסים הביתה. חפצים חרוכים מתגלגלים על הרצפה, חלונות מנופצים, הקירות מפויחים, וטיח ממשיך לנשור מהתקרה. אני רואה משהו גדול מונח על הרצפה בהול. "מה זה?" אני שואל. "טיל", עונות לי אחיותי במקהלה מבהילה. "נכנס מהחלון והגיע להול, נעצר מטר לידינו".
"נשארנו, האזעקה דעכה וחכינו שנוכל לחזור לשגרה, להתארגן לקראת החג, אבל אז...אחרי דקה שמענו בום נוראי! הבית כולו הזדעזע והיה נראה שהוא עומד להתמוטט, שמענו את הטיל, שורק קרוב אלינו, הוא...".
אמא שלי חיוורת עדיין, מתנשמת, אחותי מסתכלת סביב אומרת שהבית שלנו נהרס. אבל ההורים שלי לא מתרגשים, "ברוך ה' שהוציא את חמתו על עצים ואבנים", הם אומרים לנו, מאוחר יותר אנחנו שומעים שכיפת הברזל לא הצליחה ליירט את הטיל.
"נשארנו בבית, במסדרון", מספרת לנו גם אמא, אנחנו גרים בקומה שלישית ואחרונה, "לא חשבנו שיקרה לנו משהו, כל הסיפורים האלו הרי קורים בעיקר לאחרים--- חששנו שלא נספיק לרדת למקלט לכן עמדנו בהול, ואז אנחנו שומעים פיצוץ אדיר, ולאחר מכן, הטיל הגיח מאחד החדרים, התקרב במהירות מבהילה ועד שהספקתי לראות מה קורה הוא נעצר, מטר לידינו".
אמא שותקת לרגע, אנחנו עוצרים את נשימתנו, הטיל המפלצתי נח בהול, מפחיד אפילו להסתכל עליו. "בשניה אחת הבית התמלא רסיסים ואבק", ממשיכה אמא לתאר לנו את רגעי האימה הנוראיים שחוו, "הבנות היו לידי, אבל החלונות התפוצצו, טיח ואבק מילאו את כל שדה הראיה, הכל היה מלא בריח של אש ובאוויר אבק...לא יכולתי לראות כלום וכבר הייתי בטוחה שהגרוע מכל קרה. אחרי כמה שניות התפזר קצת האבק, ואני יכולתי לראות את כולן לידי, כולנו מבוהלות, מבולבלות, לא מאמינות, אבל חיות, ברוך ה'! הטיל השחית את הבית אבל לא פגע בנפש", אמא מתרגשת. גם אנחנו. קרה לנו נס ענק, טיל נכנס לתוך הבית שלנו וכולנו חיים, נושמים. מדברים. כולנו כאן.
"הטיל הגיע מהחדר שלך", אומרת לי אחותי, שנינו מסתכלים על העב"ם הענק ששוכב בהול, סיים לזרוע הרס וחורבן--- אנחנו מדברים עליו כאילו היה אורח שקפץ לביקור מהחלון, הגיע להול ונעצר. לבי מחסיר לרגע פעימה, יש לי בחדר חפצים יקרי ערך, שכנראה כבר לא קיימים... אני קם, הולך לראות מה קורה בחדר שלי, והנשימה שלי נעתקת.
הטיל פגע במיטה שלי, הפך אותה לעיי חרבות!!!
אני מסתכל עליה, המיטה או מה שהיה בעבר המיטה שלי, הפך להיות גוש של עפר שלא נותר ממנו זכר, חפצים מתגלגלים על הרצפה, רובם מעוכים או שרופים, שום דבר לא נשאר שלם בתוהו ששורר בחדר שלי, אבל כל זה לא מעניין אותי, המיטה שלי איננה, הפכה לגוש מעוך ולא ברור!
רק לפני כמה שעות עוד ישנתי, וכשהעירו אותי התלבטתי אם לקום. אני מכיר את עצמי, אם לא הייתי קם לתפילה גם מאוחר יותר לא הייתי קם, האזעקה לא היתה מצליחה להוציא אותי מהמיטה. הייתי שומע אותה מתוך חלום, רוטן ומחכה שתפסיק כבר ומבטיח לעצמי שזה שום דבר לא, ומעולם לא פגע טיל בבית שלנו, וגם עכשיו אני יכול להמשיך לישון בשלווה... השלווה הזו היתה נקרעת באכזריות אחרי כמה שניות, כשהטיל האימתני היה נורה לתוך המיטה שלי--- ואז, כבר לא היה מי שיסיק את המסקנות.
אני חושב על הרגעים בהם הטיל נחת על המיטה שלי, אלו רגעים שבדיוק עליתי לתורה. רגעים שבהם התרוממתי טפח מעל לקרקע.
לסיום, אני אומר זאת בגלוי, אני נחמן שיליאן מנתיבות, בן 19, חי היום בנס בזכות שזכיתי לקום ולהתפלל במנין בשמחת תורה. ומתי נופל הטיל בבית שלי ובחדרי, בזמן שעליתי לתורה.
האין זו השגחה מופלאה?
(טוב לחסות בה')
מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים", חלק שני. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.