לא רק למשכן: תרומת נשים צדקניות לאורך ההיסטוריה

הנשים, שלא רצו לתת את נזמיהן ותכשיטיהן לעגל (פרקי דרבי אליעזר מה') גילו נדיבות מיוחדת למעשה המשכן ובגדי הכהונה. כל אשה חכמת לב טוותה את העיזים, ומספרים חז"ל כי מדובר בחכמה מיוחדת של טוויה כאשר הצמר הוא עודנו על העז, ורק לאחר מכן מגלחים אותו ממנה. הם תרמו מתכשיטיהן, והכיור שבו היו הכהנים נוטלים את ידיהם נעשה מן המראות של בנות ישראל, שנתרמו באהבה למשכן, שבא לכפר על חטא העגל.

במשך הדורות המשיכו נשות ישראל הצדקניות לתרום מתכשיטיהם ומחכמת לבן, לפאר בית מקדש מעט. רב האי גאון מספר (מובא בהלכות רי"ץ גיאת, סוף הלכות לולב) שבזמנו נהגו בחלק מהמקומות לעשות עטרה לתורה מתכשיטי נשים, מעזבונן של נשים עשירות, ואף מתרומתן של נשים עניות, שרצו לזכות לעטר את התורה בתכשיט שלהן.

רבי אברהם אבן ירחי (ספר המנהיג סוכה נ"ט) מתאר שבמקומו היו מוציאים את ספר התורה בשמחת תורה לעזרת הנשים, וכל הנשים היו מסבבות אותו בצעיפי משי שלהן, ומניחות עליו כל בגד יקר וכל תכשיט, וכך מוציאין אותו לקריאת התורה. אבל לדעתו המנהג הזה לא ראוי, כי הצעיפים לא נתרמים למען ספר התורה, אלא רק מונחים עליו, ולאחר מכן שוב נלבשים על ידי הנשים, וזה לא מכובד, ובפרט שהיו גם נכשלות בעשיית קשר בחג, ולכן הורה לבטל את המנהג.

רבי יואל סירקיש מקראקא, בשו"ת הב"ח (ישנות סימן י"ז) מעיד כי בעירו "פרוכת נעשה ממעיל ישן שהיה מלבוש לאישה ידועה בקהל, ושמה של האישה חקוק על הפרוכת לזכר נשמתה".

גם בגרמניה מוצאים אנו את בעל חוות יאיר, שדן באשה שנדרה "לעשות מסינורה כלי קודש". מה ראוי לעשות ממנו? והשיב, כי לעשות ממנו ממש מעיל לספר תורה, אין הדבר מכובד שבגד שנלבש על גוף אדם יהיה על ספר תורה, ולכן לכתחילה לא תעשה זאת, אבל לעשות פרוכת הוא דבר יפה ומכובד.

גם בארצות המזרח היה מנהג דומה. בקהילות הספרדים לפני כמאה שנה ויותר, היה מקובל לארוג לכלה שמלה שנקראה "בינדלי", תרגום מטורקית: "אלף הענפים". השמלות האלו נעשו מבדי רקמה עצומים רקומים בחוטי מתכת מוזהבים, קטיפות, סאטן, עם דגמים של פרחים וענפים. השמלות האלו היו מדהימות ביפיין, אבל אחרי החתונה לא היה בהן שימוש נוסף, והן נתרמו לבתי כנסת כפרוכת. פרוכת אחת כזו מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים.

לפני הרב ארגואטי מאיסטנבול הובאה שאלה (בשנת ת"ש): כלה יהודעיה רוצה לתרום את ה"בינדלי" שלה לפרוכת, דא עקא שה"בינדלי" לא נתפר עבורה, אלא נקנה יד שניה, מכלה מוסלמית, האם יתכן להקדיש לבית הכנסת בגד שהיה בעבר של כלה מוסלמית? הרב התיר את הדבר.

מקרה טראגי של תרומת פרוכת אירע בשנים האחרונות. בשנת תשס"ה נרצחה הקדושה נאווה אפלבאום בפיגוע בירושלים. נאווה היתה כלה ערב חתונתה. 12 שנים לאחר מכן התחתנה בת דודתה של נאווה, שיינא ספירו. שיינא עיצבה את פרוכת החופה שלה משמלת הכלה של בת דודתה, ולאחר מכן תרמה אותה כפרוכת לקבר רחל, שם היא תלויה עד היום, לעורר רחמי שמים על עם ישראל ועל נשות ישראל הצדקניות. תראה אמא רחל ותתפלל בעדינו.