בן שנתיים וחצי קרא את ההפטרה: מי היה רבי יהודה די מודינא?

בבית הכנסת הגדול של ונציה, לפני כ-450 שנה, בשנת של"ג (1573), נדהמו כל המתפללים: יצחק ממודינא התכבד בעליית המפטיר, עלה על הבימה המוגבהת יחד עם בנו הקטן בן השנתיים וחצי, ולאחר הברכה הילד, יהודה, קרא את ההפטרה לפני כל הציבור!

עילוי נדיר כזה לא נראה הרבה זמן, אפילו בעיר ונציה, שהיתה מלאה חכמים וסופרים.

יהודה אריה די מודינא למד הרבה תורה וחכמה בצעירותו. הוא נכנס לישיבתו של רבי שמואל יהודה קצנלבוגן מפאדובה, ובגיל 23 מונה לדיין ודרשן בוונציה.

רבי יהודה כתב עשרות רבות של ספרים בכל תחומי היהדות, תשובות בהלכה, תשובות נגד הנוצרים, הנהגות שונות, ואף את סיפור חייו בספרו "חיי יהודה".

רבי יהודה היה מלומד גדול, ולימד גם הרבה מחכמי הנוצרים בוונציה שפות, דקדוק, טבע, ועוד.

בספרו הוא מתאר כי היה קשה לו לקבל את האמונה בגלגולים (שלא היתה מפורסמת מאד בימי הראשונים), עד שנוכח במו עיניו בתינוק קטן המדבר ומספר דברים שעבר בגלגול קודם.

צרות רבות עברו עליו, אך בכל רגע התנחם בתורה ובחכמה, ובשירו "דברי יהודה" הוא כותב: "עת יחשה פי מתורת אל, הן לא קרי, הן לא גריס, בעת ההיא לבי יתאו, למות או להיות סריס"!

איך הגיעה משפחתו ממודינא לוונציה? מספר רבי יהודה בספרו: "סבי זקני הרב מרדכי היה חכם גדול בתורה ומוסמך מגאוני עירו, והתחיל לעשות חיבור כמו הבית יוסף, וגם היה רופא גדול, ובשנת ר"צ ליצירה היה בן חמשים שנה, ובעט בו הפרד אשר היה רוכב עליו, ורופאי העיר מקנאתם בו נתנו שוחד אל הרופא אומן אשר היה מרפא אותו, ונתן סם בתחבושת והמיתו, וביום מותו קרא לאבי ואמר לו 'פסוק לי פסוקך', ואמר: בית יעקב לכו ונלכה. אמר אם כן: צריכים ללכת. וציווה את צאצאיו להגר לעיר אחרת, והלכו לוונציה".

בין שאר הצרות שעברו עליו, בנו התחיל להמר במקום לנהל חיים נורמליים. בניסיון לעזור לו שלח אותו רבי יהודה לליוורנו כדי להרחיקו מהחברה הרעה שרכש בוונציה, אבל במקום לסגל אורח חיים ראוי, החליט הנער שהוא רוצה לנדוד מעתה ואילך, ונסע לברזיל "שבארץ אינדיה" (שנים ספורות אחרי גילוי אמריקה, נקראה עדיין אינדיה), שם אבדו עקבותיו. רבי יהודה הצטער מאד ממעשה זה, ואף כתב ספר לבני הנעורים, שבו הוא מראה את החטא הגדול שבהימורים, ומדוע אסור לפנות אליהם אפילו מעט.

רבי יהודה היה גם משורר ומדקדק, ועל כל אחד ממאורעות חייו הוא כותב שיר בספרו.

בסוף ספרו ניסח שיר על עצמו, וביקש לחרות אותו על מצבתו, וכה כתב: "אם סוף דבר הכל נשמע, ולכל יש סוף, הנה סופי. רוחי הלך ליקח תגמול מדי ידי, רק פה גופי. ולזכר עד הוצבה זאת הנחקקת מאמרי פי".