לכל איש יש סיפור: אין צורך להסתכן כדי לקיים מצווה

אני אברהם. בעצם השם שלי לא כל כך משנה.

מה שמשנה יותר זה שאני חבר של איציק, כי הסיפור שרציתי לספר לכם הוא דווקא על איציק, וממש לא על עצמי.

זה קרה לפני שנים רבות. הכול התחיל מזה שאיציק נעלם, ואיציק, לידיעתכם, הוא לא ילד קטן. איציק הוא אדם מבוגר, בערך בן שלשים שנה.

ורדה, אשתו של איציק, ידעה שבעלה אמור להגיע הביתה בשעה שלש בצהריים.

כשלא הגיע בשעה שלש, וגם לא בארבע, היא החלה לדאוג.

איציק, בעלה, נוהג להגיע בזמן. הוא לא מחזיק ברשותו מכשיר סלולרי, אבל אם מאחר, משום מה, ואפילו בדקות ספורות, הוא נוהג להודיע על כך.

בשעה ארבע התקשרה ורדה למקום עבודתו של בעלה.

"הוא יצא כרגיל, בשעה שתיים וחצי", ענתה המזכירה, "את רוצה לומר לי שהוא עדיין לא הגיע הביתה?" .

ורדה בלעה את רוקה בפחד, כשענתה: "לא, הוא עדיין לא הגיע, אני לא מבינה מה זה יכול להיות, איציק הוא אדם אחראי, אין לו מקום אחר ללכת אליו לאחר העבודה, אם יצא מהעבודה, הוא היה אמור להיות כבר בבית".

ורדה טלפנה למשטרה. קול שוטר מנומנם ענה לה מהצד השני. היא יכלה להרגיש איך הוא מתחיל להתעורר מעט לשמע הדברים. היא חשבה שהנה, עוד רגע קט, ותהיה לה עזרה, ומישהו יבוא לבדוק מה קרה לבעלה. אבל חיש מהר נשמע קולו של השוטר: "את רצינית, גברת? איחור של שעה-שעתיים לא נחשב לאיחור, ודאי לא כשמדובר באדם מבוגר שיודע את מקומו, ולא בילד קטן שלא מבין דבר".

חרה לה, לוורדה, שהשוטר לא התייחס בכובד ראש לתלונתה. היא החלה לחשוב שאולי היא באמת המוזרה, שסבורה שאיחור של שעה הוא איחור. "אולי הוא צודק", חשבה ורדה לעצמה, "בכל אופן אנשים אחרים לפעמים מאחרים, ואפילו ביותר זמן. אבל איציק לא כזה, אם הוא מאחר ולו ברבע שעה, דבר שקורה לעיתים מאוד רחוקות, הוא דואג להודיע ולהתנצל".

ורדה ישבה ליד חלון הבית, כססה את ציפורניה, נקשה ברגליה, והמחשבות מילאו את ראשה.

כשחלפה לה השעה 5 ואיציק לא הופיע, ניגשה ורדה לטלפון וטלפנה אלי, אל אברהם, חברו הטוב.

"ר' אברהם", היא אמרה, וקולה רעד באופן נורא, "ר' אברהם, אני זקוקה לעזרתך".

"מה קרה?", נבהלתי. לא שמעתי אותה ככה עד לרגע זה. וכפי שאתם מבינים, אף פעם לא טלפנה אלי באופן אישי. מאז ומתמיד אני מדבר רק עם איציק, לא איתה...

הבטתי בשעוני.

השעה הייתה כבר חמש ורבע.

ידעתי שבשעה שלש נמצא איציק בבית, תמיד תמיד תמיד.

הכרתי את איציק היטב. אנחנו חברים כבר שנים. ידעתי שהוא לא יאחר כך סתם ביותר משעתיים תמימות.

נזכרתי בכל סיפורי המחבלים שהכרתי.

הכרתי את איציק היטב. ידעתי שאיציק, כתושב הגליל, עובר דרך פתלתלה של יערות רוויי עצים, עד שמגיע לביתו. אין לו רכב, הוא צועד ברגליו בין העצים, מפזם לעצמו שירים ומגיע אחרי פחות מחצי שעה לביתו.

"מי יודע אם שם, בדרך המבודדת הזו, לא פגש איציק במחבלים", חשבתי לעצמי. "הכול יכול לקרות".

לא העזתי להעלות את הדברים על דל לשוני, כמובן, אבל המחשבות טרדו אותי.

"אני יוצא לחפש אותו", הודעתי לוורדה, בעוד אני חולץ את נעלי הבית שלי וקושר את שרוכי נעלי.

"אל תדאגי, אני בטוח שבעזרת ה' הכול יהיה בסדר".

ורדה בכתה: "אני אשאר פה ואתפלל, אוי, אוי, אוי, אני בטוחה שארע לו משהו נורא".

התכוננתי לצאת אל אזור החורש לחפש את איציק. אף פעם לא הצטרפתי לכאלו שיוצאים לחפש מישהו שנעלם. רק מסיפורים ששמעתי ידעתי שגששים כאלו, שלוקחים על שכמם משימה כזו, חייבים להיות חזקים, צריכים לצפות לראות את הנורא מכול, צריכים לחפש גם במקומות בלתי הגיוניים, להפוך כל אבן, לחפש תחת כל עץ, שיח, בתוך מערות חשוכות ושוחות...

* * *

הצטיידתי במימיה (זה היה לפני שנים, אז השתמשו במימיות ולא בבקבוקי פלסטיק), בתרמיל עם מזון (זה היה תרמיל בצבע חקי, לכולם היה אז אותו תרמיל בדיוק), בנעליים גבוהות וחזקות, במשקפת ובטלפון נייד, למקרה שאצטרך להזעיק עזרה דחופה.

מיד כשהגעתי אל החורשה, שכבר החלה להחשיך, הצטערתי שלא לקחתי איתי עוד חבר לעזר.

טלפנתי לדרור, ידידי הטוב. דרור הוא טיפוס אחר לחלוטין ממני. הרבה יותר מעשי, פחות פחדן וחששן. שמחתי שדרור אמר שיבוא מיד. הוא גם עשה זאת, למזלי הרב, כמובן, ויחד התחלנו להפוך אבן על אבן.

דרור הביא אתו פנס.

תוך שעה גילינו שזה היה לצורך.

בפנס הארנו את הדרך בסבך העצים, וכך התקדמנו אט אט.

"בכל יום עובר איציק דרך המקום המבודד הזה?", שאל דרור. "אין לו דרך אחרת?".

"אני חושב שהוא אוהב לעבור בדרכים כאלו", עניתי. "לפי איך שאני מכיר אותו, הוא מחבב את הדרך הזאת מאוד. הוא גם כך אוהב להתבודד, והדרך הזו תפורה על פי מידותיו. את מחצית השעה הזו הוא מנצל כדי להתבודד. איציק אוהב את הטבע. הוא אוהב לנשום את הריח המיוחד שבחורשה, בין העצים, ואוהב ללחוש תפילה חרישית תוך כדי.

"אילו לא הייתי פה בגדר 'גשש' – הייתי אני בעצמי משתכר עכשיו מהריח. רגע", נעצרתי פתאום באמצע הדברים. "הי, מה זה???".

בין עצי האקליפטוס שעמדו לימיננו, נמצאה פיסת נייר קטנה ומקומטת. עליה הייתה מונחת אבן חצץ.

"כזה לא רואים על פי רוב ביערות", אמר דרור, בעוד הוא מתכופף ומרים את הנייר.

"אני לא מאמין!", דרור היה מזועזע, "תראה מה כתוב בדף הזה".

הוא העביר לי את הנייר הקטן המקומט.

"הצילו!", כך היה כתוב שם.

דרור האיר על הדף בפנס שבידו. עדיין היה מעט אור יום, אבל השמש נטתה לשקוע, והפנס הבליט את הכתוב ולא נתן מקום לספק: "הצילו!!!".

היה ברור שמישהו כתב את המילה הזו, כדי שיראו אותה.

"זה הכתב של איציק", בשלה בלבי ההבנה בשנייה אחת. "זה הכתב של איציק", לבי החל לפעום בפראות.

התיישבנו שנינו על האדמה, ולאור הפנס בחנו היטב כל אות.

"הצילו!". האותיות נראו מזוגגות ועקומות.

"הידיים שלו רעדו כשכתב את האותיות האלו", אמרתי. "מדוע הוא קרא הצילו? למה רעדו ידיו? מה קרה לאיציק? מה עשו לו? מה עלינו לעשות כעת?".

"אנחנו צריכים לחשוב לאן הוא פנה מכאן", אמר דרור. "נחפש עקבות ונצא בעקבותיהם".

האדמה מסביבנו הייתה יבשה וחרוכה. סביב הפתק היו מספר שיחים ואבני חצץ קטנטנות. דרור האיר בפנס על אחד השיחים.

"רואה?", הוא הצביע. "השיח מרוסק. נראה שמישהו ישב עליו או דרך עליו, או הניח עליו משהו כבד. בוא נבדוק את הדרך הזו לכיוון שמאל", כך דרור. "אולי זה איציק שדרך על השיח, שעבר דרכו".

"אבל למה ללכת דרך השיח, כשאפשר לעבור בדרך הרגילה?" – שאלתי, וידעתי שעדיין לא ניתן  לדעת דבר.

בהמשך, במרחק של כמה מטרים, מצאנו פתק נוסף, ואבן מונחת עליו, שלא יעוף.

"הצילו!", נכתב באותן אותיות ממש, אותו כתב מרושל, מזוגג, מעוקם.

אספנו את הפתק הנוסף לידינו, והמשכנו בדרך. במרחק כמה מטרים משם היה פתק נוסף, ובהמשך – עקבות דם!

"הנה, יש לך עקבות", הצבעתי, מזועזע.

דרור הסתכל על העקבות: "חיפשנו עקבות ומצאנו", אמר בכאב.

עכשיו היה ברור לנו שקרה משהו נורא.

בהמשך הדרך, כמו להצדיק את חששותינו, נראו סימני גרירה על האדמה, מעין שביל שעבר בין האבנים והסית את העפר לצדדים.

"למה גררו אותו? לאן הוא נמשך? מי יכול  היה לעשות זאת? מה הסיבה לכך?". שאלות רבות טרדו את מוחי. ניסיתי להיזכר באיציק. מיהם החברים שלו?

איציק הוא אדם שקט וביתי. לא היו לו הרבה חברים. את המעטים שכן היו, הכרתי מצוין. לא שמעתי שהסתבך בפלילים אי פעם.

"הנה עוד פתקה", גילה דרור.

"אני כבר לא יכול", היה כתוב בפתק, "עוד מעט לא אוכל גם לזחול".

דרור התעשת לרגע: "שמע", פנה אלי, "לפי מה שרשום פה, הוא בעצמו זחל, בעצמו!".

"נו, אז מה?", לא הבנתי לאן הוא חותר.

"זה אומר", עיניו של דרור היו מעורפלות, כמו שהן תמיד כשהוא מנסה לפתור סוגייה מרתקת בגמרא. "זה אומר שהוא לא נגרר, כפי שסברנו בתחילה. זה אומר שהוא גרר את עצמו, זחל בעצמו, אתה מבין?", קרן של תקווה זרחה מפניו.

במהירות המשכנו במסע החיפושים באמצע השביל שנוצר באדמה. סימני דם נמשכו לאורך הדרך.

לבי הלם בפראות. קיוויתי שעוד מעט, עוד רגע קט, נגלה מה קרה לו. אם לא גררו אותו, אז הוא פה.

שביל הזחילה הגיע לסופו. שיחי פרא צמחו מול עינינו.

נו, היכן הוא יכול להיות?

סקרנו את האזור שסביבנו. היה ברור שהוא לא המשיך בזחילה.

העפתי מבט לצדדים. מהמקום שבו עצר השביל, נראתה דרך צרה.

הדרך הובילה לתעלה עמוקה.

דרור הצביע לשם. "זו הברירה היחידה שעמדה לפני אברהם חברך", הוא אמר.

הסכמתי אתו.

פנינו אל התעלה. לא היינו צריכים לחפש הרבה. הוא באמת היה שם, בתוך התעלה היבשה. ללא הכרה. שותת דם.

זה היה הרגע שבו טילפנו לעזרה.

* * *

רק לאחר מספר ימים, כששב איציק להכרתו ועבר בשלום סדרת ניתוחים ברגליו, התפנה לספר לנו בדיוק מה ארע.

"עברתי בדרך", הוא סיפר. "בכל יום אני עובר בדיוק בדרך הזו. זכיתי לראות כאן דברים מרתקים: ארנבות ורודות, תנים מייללים, חתולי בר משחקים בתופסת, איל שכמעט נאחז בסבך של קוצים וברגע האחרון מצליח להימלט... אבל מעולם לא יצא לי לקיים מצווה גדולה כל כך בדרך. מצוות שילוח הקן.

"על עץ אקליפטוס ענק, שנראה בן אלף שנה, בגובה של מטרים לא מועטים מן האדמה, הבחנתי בקן כזה. חשבתי לעצמי מה התורה דורשת ממני. להסתכן ולקיים את המצווה, או לוותר עליה?

"לא ידעתי מה להחליט. מצד אחד, התפתיתי לטפס. 'אסור להתעצל לקיים מצווה', אמרתי לעצמי.

"מצד שני, די חששתי, וגם חשבתי שאולי זה מאמץ מוגזם, ולא לזאת התכוונה התורה הקדושה, וזה פשוט סיכון חיים כפשוטו.

"לא יכולתי לשאול רב, גם טלפון לא היה לי ביד, פחדתי שאם אצא מן המקום לא אזכור היכן העץ והיכן הציפור.

"הבטתי בשדרת האקליפטוסים. כל העצים נראו לי ענקיים ואיתנים, אבל רק על העץ הזה היה קן ענקי של ציפורים. משהו זע שם, הבנתי שיש שם גוזלים.

זכרתי את אשתי, זכרתי את ילדי, ולחשתי לעצמי: 'אל תסתכן, חזור הביתה! אל תיכנס להרפתקאות!'.

"רציתי ללכת מן המקום. רגלי לא נשמעו לי. הרגשתי כמו עץ אקליפטוס הנטוע באדמה. 'אני אעשה זאת!', החלטתי בהחלטת פתע. 'זה לא יארך זמן רב. אני חייב לעשות זאת'.

"מהרגע שבו החלטתי על הדבר – הרגשתי שרגלי, שהיו קודם כבדות כעופרת, פתאום נעשות קלות כאיילות. פשטתי את מעילי, כדי להקל על הטיפוס. אחזתי בשתי ידי את גזע העץ והתחלתי לטפס.

"מרגע לרגע קיבלתי ביטחון. טיפסתי מהר יותר ומהר יותר, בקלות רבה יותר ויותר. הגעתי לגובה של מטר מהקן. פתאום חשכו עיני. במרחק של מספר מטרים בודדים יכולתי לראות את החלק הפנימי של הקן. בתוך קן הגוזלים לא ראיתי גוזלים".

הבטתי באיציק כשסיפר את הסיפור, ולא האמנתי שחברי הטוב היה ממש בתוך ההרפתקה הזו. לא הייתי מאמין שאהיה כל כך קרוב להרפתקה אמיתית. חברי הטוב היה שם בעצמו.

איציק המשיך לתאר את שארע: "נחש היה שם, נחש צפע, מתנועע, ובשתי עיניים ירוקות הביט בי באיום נורא.

"מרוב בהלה לא החזקתי מעמד. התהפכתי למטה. הרגשתי חבטה אדירה בגופי,  ואחר כך לא הרגשתי עוד דבר. כנראה איבדתי את הכרתי.

"כשהתעוררתי, ראיתי שדם זב מלסתי, מרגלי ומאחת מידי. בידי השמאלית בלבד ניסיתי לתלוש דפים מפנקסי, והצלחתי. רשמתי מילה או שתיים והנחתי בדרך, הצבתי על כל פתק אבן קטנה, שלא יעוף.

"בהמשך הדרך גיליתי שלא אוכל עוד לעבור בזחילה. חששתי שאיש לא ימצא אותי בין השיחים הסבוכים, וגלגלתי את עצמי לתעלה העמוקה.

"שוב נחבטתי, וכנראה שוב איבדתי את הכרתי".

איציק שב לחיים.

"אני לא יודע במה אוכל לשלם לכם". הוא לא ידע איך להודות לדרור וגם לי על מה שעשינו למענו.

באחד הימים, בהיותו במחלקת השיקום, פרש לגינה הקרובה כדי להתבודד לו שם, כמנהגו, להיות עם עצמו ועם הטבע כפי שהם, ולשאת תפילה לקונו על ששמר עליו עד כה.

פתאום היה נראה לו שהוא שומע קולות ציוצים דקיקים.

הוא לא היה צריך להתרומם כדי לגלות את הקן שהוסתר בין שני עצים סמוכים.

ראשי גוזלים הציצו ממנו, וציפור גדולה עפה וחזרה, עפה וחזרה.

איציק נכנס בחדות לחדרו, טלפן לבני משפחתו ואלי, חברו הטוב.

"בואו מיד!", הוא ביקש. "בואו נקיים את המצווה בהידורה. הנה, ראו, ה' ראה שאני רוצה כל כך לקיים את המצווה,  אז הוא הביא לי אותה עד לכאן".

"עכשיו אני יודע", הוסיף ואמר, "שאין צורך לסכן חיים ולו במעט, כדי להשיג מצווה. אם ה' רוצה – הוא מקרה קן ציפור לכל מקום, לכל מקום!".