מה קובע, האיכות או הכמות? ולמה לשמור שברים של לוחות?

א. מה אתם הייתם עושים עם חצי שקל? בימינו אנו, ספק אם הייתם מצליחים לקנות מסטיק בסכום הזה. אך בפתיחת פרשת כי תשא, "מחצית השקל" מקבלת מעמד מיוחד: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". על השאלה מדוע לא לספור ישירות את האנשים עצמם, ניתנו תשובות רבות. רש"י למשל מציין: "המניין שולט בו עין הרע". ברוח הרשתות החברתיות השולטות בנו, ניתן אולי להציע פירוש נוסף: כאשר מונים רק את כמות העוקבים או את מניין הלייקים ונתוני הרייטינג, מקבלים למעשה אומדן אמפירי אך מעט שטחי. המספרים היבשים יכולים להעיד על הסכמה מסוימת או התחברות לתוכן, אך הם אינם מאפשרים לבחון את ההשפעה על הלבבות והמעשים. קל לחתום על עצומה וירטואלית, קשה יותר להגיע לשטח ולפעול במציאות לטובת אותו עניין. פעילות אקטיבית התורמת לכלל, מעידה באופן משמעותי יותר על מחויבות לרעיון.

ב. בשעת סכנה, האדם נלחם על חייו. זהו אינסטינקט בריא וטבעי. האדם מאחד את כוחותיו למען המטרה של שימור והצלת החיים. לעיתים הוא מוכן להקריב חלקים מגופו לטובת אחדות נפשו. כך גם העם, ובמיוחד העם היהודי, אשר באורח פלא, חרף מחלוקות, יודע להתאחד, במובן מסוים, בעת מלחמה ומשבר. אחדות היא דבר מבורך. אך במובן העמוק, אחדות שנוצרת רק בעתות מצוקה יכולה להצביע על בעיתיות עקרונית. ביטוי מזעזע לכך היא טענתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר. בספרו "הרהורים בשאלה היהודית", אשר נכתב בשנת 1944 על רקע מאורעות מלחמת העולם השנייה, העלה סארטר את הרעיון כי היהודי אינו בעל זהות עצמית אותנטית, אלא, כך לטענתו, היהודי הופך ליהודי מעצם האנטישמיות והשנאה אליו. הוא מוגדר "מבחוץ" ולא "מבפנים". הוא מאמץ את עמדת האויב וכולו טינה עצמית.

ג. לאחר שנים, בשיחותיו עם הפילוסוף היהודי פרופסור בני לוי, חזר בו סארטר מעמדתו הפוגענית. לדבריו: "ברגע זה אני חושב שיש ממשות יהודית מעבר להרס שמחוללת האנטישמיות ביהודים, יש ממשות עמוקה של היהודי". כך או כך, הדברים מעוררי מחשבה: מדוע ההירתמות הציבורית בישראל מורגשת בעיקר בשעת מלחמה, מדוע המילה "ביחד" הפכה פופולרית רק לאור האסון בשמחת תורה? כאמור, התשובה ברורה: בשעת משבר האינסטינקט והנסיבות דוחפים אותנו להתאחד, אפשר לומר – בלית ברירה. אך בזמני שגרה, על מנת לפעול למען אחדות ישנו צורך בהשקעת משאבים רבים. על כן קל יותר להשתבלל בדעות קוטביות ולהתנגח באחר ולדחות את האחדות, מחוסר תשומת לב וזיכרון קצר מועד, למצבי קיצון ואיום קיומי.

ד. "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים", כך תיאר המן הרשע את הבטן הרכה של עם ישראל, וכך זיהה את המועד הנכון לתקיפתו. הוא לא היה האויב היחיד שידע לזהות את נקודת התורפה הזו. למרות שאנחנו קוראים את מגילת אסתר כל שנה, שכחנו עד כמה חמורות המחלוקת והשנאה בעם ישראל. שכחנו או התעלמנו מההשלכות. "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", קובעת הגמרא. לוחות הברית הראשונים, אותם שבר משה רבינו כאשר ראה את בני ישראל חוטאים בחטא העגל, גם הם מצויים ונשמרים בארון הברית. ובהקשר התודעתי שלנו, את השברים, את כאב המלחמה והשכול, את השלכות חוסר האחדות יש לזכור גם ביומיום, ולמעשה מדור לדור. הזיכרון אינו בגדר קידוש הטראומה, אלא בתורת הקדמת תרופה למכה עתידית. השברים האלה אמורים להנחות אותנו ולהזכיר לנו לנהוג בערבות הדדית ובסולידריות לא רק בשעת סכנה, ולא רק מתוך אינסטינקט.

ה. ואם לחזור לשאלה שפתחנו בה, הרב יונתן זקס זצ"ל הציע פירוש אקטואלי מדוע אסור למנות את עם ישראל: "אנחנו עם קטנטן... אנחנו חמישית האחוז מאוכלוסיית העולם. לפי כל אמת מידה נורמלית אנחנו קטנים מכדי שנהיה בעלי משמעות..., אילו האמינו היהודים, ולו לרגע קט, שהכוח טמון במספרים, היה עמנו נכנע כבר מזמן לייאוש..., בקש מהיהודים לתת, ואז ספור את התרומות! מהבחינה מספרית אנחנו קטנים, אבל במונחים של תרומה לציוויליזציה ולאנושות אנחנו עצומים". אנחנו לא עם של מספרים גדולים, אנחנו עם של מעשים גדולים. אנחנו מזהים זאת בפועל בשעת מלחמה – הגיעה השעה להנכיח זאת במעשים אקטיביים וחיוביים גם בחיי השגרה.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.