סיון רהב מאיר: כשהדר גולדין ז"ל כתב על חטופים

אני בדרך כלל לא מצטרפת ליוזמות כאלה, אבל ביום חמישי האחרון כן. ראיתי פנייה יפה כל כך של משפחות החטופים, בשיתוף רבנים, להקדיש שעה של עבודה רוחנית למענם. תענית דיבור, שעה של שתיקה, שבה אפשר ללמוד תורה ולהתפלל.

אז ניסיתי לסגור את המסכים ולקחתי את הספר "מסילת ישרים", ספר מוסר יסודי שכתב רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. פתחתי את המהדורה המיוחדת שיצאה לאור עם הערות ופירושים שכתב לעצמו הדר גולדין ז"ל, שגם אותו כולנו רוצים להביא מעזה אל קבר ישראל.

כבר בהקדמה לספר מסביר הרמח"ל שאנשים יודעים את האמת, אבל אין להם זמן וכוח לחיות לפיה. הוא כתב את הספר כתזכורת, לדבריו. אין פה חידושים, הוא מבטיח, רק עבודה עצמית. לא כדי להשתנות, אלא כדי להיות מי שאנחנו באמת רוצים ויכולים להיות, באופן טבעי. לחזור לעקרונות הבסיסיים. הדר גולדין כתב שם בצד, לעצמו: "זה כל היופי! צריך לעבוד קשה בשביל למצוא אותם, אבל בעצם הם כבר טבועים בך".

ואז – הדר כותב פתאום על חטופים. הספר "מסילת ישרים" מבוסס כולו על אמירה אחת בתלמוד של רבי פנחס בן יאיר, שמציג מסלול של עבודה רוחנית, לפי שלבים, כמו סולם ("זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות..." וכך הלאה, מידה אחרי מידה).

והדר כותב לעצמו: "בתלמוד מסופר גם שרבי פנחס קרע נהר בדרכו לקיום מצוות פדיון שבויים. הוא מוציא את השבויים מחושך לאור, מורה להם את הדרך. המעשה הזה הוא מהותי וטמון כבר בשמו – פנחס – בן יאיר.

"באותו אופן, גם באמרה שלו שכל ספר 'מסילת ישרים' מבוסס עליה, הוא מפלס לנו את הדרך, איך מוציאים את הגוף מהכלא של העולם הזה ומרוממים אותו, איך הגוף יוצא מחושך לאור והופך לשותף בקדושת הנשמה".

התחלתי ללמוד עבור השבויים היקרים בעזה. קיבלתי תזכורת מהדר גם על השבי התודעתי שלנו.

מפנחס בן יאיר דרך הרמח"ל ועד להדר גולדין ולשולחן העבודה שלי. תודה למי שמאחורי היוזמה הזו, שבה מאות אלפים ברחבי העולם הקדישו שעה לשלום החטופים, בדרך קצת אחרת. אפשר לנסות לעשות זאת מדי פעם, באופן עצמאי, גם פחות משעה.

בשורות טובות.

שמעתם על האירוע בטיימס סקוור?

"שלום סיון, זה אירוע שחשוב לדעת עליו, בזמן הזה, במקום הזה, עם מסר כזה, ועם כמות כזו של אנשים: אלפי בני נוער יהודים מכל רחבי העולם הגיעו במוצאי שבת לטיימס סקוור בניו יורק להבדלה, אחרי שבת ענקית של 'חב"ד לנוער'.

"שני אחים שניצלו מהנובה אמרו בהתרגשות פרק תהילים על הבמה, וכולנו חזרנו אחריהם. אחר כך כל הכיכר הגדולה של ניו יורק צעקה ביחד למען החטופים, בזמן שהתמונות של האחים היקרים שלנו שבעזה הוקרנו על מסכי ענק. בנאומים על הבמה הבהירו לבני הנוער שכל אחד מהם חוזר עכשיו למקום מגוריו, מטורונטו דרך טקסס ועד תל אביב, ורואה את עצמו כשליח, כמנהיג.

"אבל בעיני, השיא היה ההבדלה עצמה. מעולם לא הרגשתי את המילים האלה בצורה כל כך חזקה: להבדיל 'בֵּין קֹדֶש לְחוֹל, בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים'".

הנאום של מנכ"ל המלון

ניסיתי לקצר את הנאום הזה של אלעד צרפתי, מנכ"ל מלון "כרמים". לא כל כך הצלחתי. הפירוט שלו פשוט מקסים. הוא מתאר פה את ארבעת החודשים שבהם המלון היוקרתי שהוא מנהל, אירח פתאום יישוב שלם של מפונים מהדרום. איזו מערכת יחסים מיוחדת נרקמה, איזה מפגש עדין בין עולמות, בתקופה כל כך קשה לעם שלנו. הוא בעצם מתאר פה משהו שאי אפשר לתאר במילים. אז הנה הנאום שהוא הקריא בטקס הפרידה מהיישוב שלומית:"כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של שלומית היה לי ברור שהחיבור בינינו יהיה טוב. משהו בצניעות שלהם, בהתנהלות, באידאולוגיה, ובדרך ארץ שהייתה להם. כבר באותו היום סיכמנו שאתם אצלנו. היה לנו עוד עניין פעוט של רכישת 100 מזרנים לילדים, 45 לולים ו-45 כיסאות תינוק, וקצת ענייני בשר 'חלק' וכו', אבל כאמור, חיבור טוב בסך הכול.

"כשנחשפתי לאחר מכן לסיפור של שלומית ב-7 באוקטובר, היה לי ברור שהחיבור בין המלון לשלומית לא רק שיהיה טוב, אלא הוא יהיה טוב מאוד. וחשבתי על זה הרבה מאז: איזה סוג של אנשים עוזבים את המשפחות שלהם, את הישוב שלהם, את הילדים הקטנים שלהם, תינוקות, נשים בהריון, וקופצים להילחם במקום אחר שהוא לא הבית שלהם? מה עובר להם בראש? מה גורם לאדם לעזוב את המשפחה שלו, להעמיד אותה בסכנה ממשית במציאות שלא ידענו כמותה ולהסתער לעבר הלא נודע?

"ההסבר הראשוני והמתבקש הוא שמדובר בגיבורים, אנשים אמיצים עם לב ענק שמוכנים לסכן את החיים שלהם, את הכל, כדי לעשות את הדבר הנכון, את הדבר שהוא לא מובן מאליו, את הדבר שבגללו הם עלולים לאבד את היקר להם מכל – גם את המשפחה שלהם וגם את החיים שלהם עצמם. וחלקם איבדו.

"ואז חשבתי על זה עוד קצת – פעולה הרואית שכזאת לא יכולה לצמוח בכל מקום, היא כנראה נשענת על משהו, היא מתבססת על חיבור חזק ומיוחד שקיים בשלומית.

"אני לא מתיימר לרגע לדעת מה עבר לאותם אנשים בראש באותו היום, אבל אני מניח שהם ידעו בתוך תוכם, סוג של אינסטינקט, שהם יכולים לצאת ולהציל את היישוב השכן כי יש על מי לסמוך בבית, יש 'גב' חזק מאוד של הנשים, של המשפחות, של החברים, של 'שלומית'. אפשר לצאת במצפון שקט ולהילחם ללא חשש שאולי יקרה משהו למשפחות שלנו, כי אנחנו סומכים בעיניים עצומות על מי שנשאר בשלומית שידאג להדוף, לסייע, לעזור ולהילחם.

"סיפרתי בגאווה אז וגם היום את הסיפור של שלומית, כאילו אני חלק מהישוב. בשלב הזה כבר חלחלה אצלי התובנה שהחיבור לא רק שיהיה טוב מאוד, אלא מצוין.

"אבל אחרי שנכחתי בשני המפגשים שהתקיימו במלון עם רוה"מ והקשבתי לקולות של תושבי שלומית, לדרך שבה הדברים נאמרו, לנחישות, לעוצמה ולאמונה בצדקת הדרך, הבנתי שאנו מתמודדים כאן עם סוג אחר של אנשים.

"הבנתי אז, שלנו כמלון כרמים יש זכות גדולה וכבוד גדול לארח אתכם אצלנו. ידעתי גם אז שלא משנה אם יהיו בינינו בהמשך חילוקי דעות, מריבות, כעסים, אנחנו נוכל להם וזה לא יהווה שום מכשול.

"מאז עשינו דרך ארוכה ביחד:

1. מלון שפעל ללא מניין קבוע הפך למלון מהדרין עם שחרית, מנחה וערבית. מלון ללא ילדים הפך למלון שקלט הכי הרבה ילדים. מלון שמיועד רק לשני אנשים בחדר הפך למלון עם זוג וחמישה ילדים בחדר אחד. מלון שהיו בו אורחים עם אלרגיות ורגישויות לכל סוג מזון שקיים בעולם, הפך פתאום למלון ללא רגישויות (כמעט). מלון עם מעשנים הפך למלון ללא מעשנים (חוץ משני תושבים שאנו יודעים בדיוק מי הם)...

2. פתחנו ביחד מסגרות חינוך בכמות שאין בשום מלון בארץ: חדר הכושר הפך לכיתה, בוטיק היין הפך לכיתה, חדר טיפולים עם ג'קוזי הפך לכיתה, ולמעשה, כל חלל אפשרי הפך לכיתה. בגללכם אפילו התחלנו לדבר אחרת: את ה'לובי וי.איי.פי' התחלנו לכנות בשם 'הכיתה השקופה', את 'הפואייה' בשם 'הדלקת נרות', 'חדר אירובי' הפך לגן 'ראשית' ואולם 'כרם' הפך לגן 'נטע'. זה היה מרשים כל כך לראות איך החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלכם, ואת כמות המאמצים האדירים שמושקעים בנושא.

3. את חוגי היוגה והפילאטיס שהיו בעבר במלון החלפנו לחוג שתילת עציצים, חוג שזירת פרחים, חוג קק"ל וכל חוג אפשרי אחר. גם כאן, היה מרשים מאוד לראות את החשיבות הגדולה שייחסתם לעניין החינוך והתרבות.

4. היו לנו מאות ואלפי תיאומים בענייני אוכל, תורמים, מתנדבים, חוגים, פעילויות, כיתות, בריכה, חדר כושר, ג'קוזי, אוטובוסים, יציאה לטיולים, חנוכה והחנוכייה הענקית, מקרן ומסך ומה לא – את כולם אני חושב שעברנו בצורה מרשימה ומכובדת.

5. שמחנו ביחד אתכם בימי הולדת, בר מצוות ובריתות. ובמיוחד זכור לנו האירוע הכי מרגש שיכול היה להיות – ברית המילה של בארי רבינוביץ, כל כך סמלי, כל כך מרגש, כל כך מלא השראה, עוצמה ומשמעות. באותו היום במסעדת הלובי לא נותרה עין יבשה אחת. ואנחנו היינו חלק מזה, זכינו. אבל נותר לכם חוב קטן עבורנו – חתונה...

"לאורך כל השהייה שלכם, מאז שהגעתם אלינו, תמיד שאלתם ובדקתם, אתם וגם הילדים שלכם: האם אנחנו מתנהגים בסדר? האם אין נזקים ושבר? האם אנחנו עושים בעיות? האם הכל כשורה? לפעמים זה הרגיש כאילו היוצרות התהפכו ואנחנו (צוות המלון) הם אלו שנאלצו לעזוב את הבית, ואתם המארחים שלנו. הדאגה והאכפתיות שלכם לחלוטין לא מובנת מאליה, וזה אומר הרבה עליכם.

"תמיד קיבלתם אותה התשובה: 'הכל בסדר', 'הכל מצוין'. את הדומם, את החפץ, ניתן לתקן, לשפץ, להחליף או אפילו לקנות חדש. אבל מצד שני, לנפש ולגוף אין תחליף, קשה לתקן ולשפץ, זה העיקר ובזה צריך להתמקד. מי כמוכם יודע זאת.

"אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות של מלון כרמים כשאני אומר שהשהות שלכם אצלנו הייתה האירוע הכי משמעותי שהיה אי פעם בתחום המלונאות. זאת חוויה שונה וחסרת תקדים מכל מה שהכרנו, חוויה שהיא קודם כל ערכית, רגשית וממלאת את הנפש בסיפוק רב. בסוף כל יום חזרנו הביתה עם תחושת סיפוק וגאווה, שאנחנו במלון עושים משהו חשוב וטוב.

"ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנו נתגעגע ל:

- ילדים יחפים שרצים בכל רגע נתון ויודעים להעריך שלוליות, בוץ וגשם. הקור לא משחק תפקיד, וגם לא הבוץ שהם הכניסו למלון.

- ילדים טובים, מחונכים, מוקירי תודה ומלאי שמחת חיים. ילדים ללא טלפונים חכמים ומסכים מול העיניים.

- רעש, בלגן, נזלת, ילדים בוכים, ילדים רצים, מוסיקה של דתיים, מאות תורמים ומתנדבים, אבל אז מגיע השנ"צ שלכם בכל יום בין 14:00 ל-16:00 ואז פתאום שקט יורד על המלון.

- כיתה ג' בנות – השכנות החביבות והשקטות שלומדות צמוד למשרד שלי. תפוקת העבודה שלנו במשרדים ירדה ב-50%...

- כיתה ז' בנות שעברו 20 מיקומים שונים עד שהגיעו לנחלה בכיתה הכי סודית שיש.

- כיתה ו' בנות ששיגעו אותנו עם המזגן, פעם חם, פעם קר, פעם קפוא, פעם רותח. הייתה פעם אחת, נדמה לי, אני לא בטוח, שהן כמעט הגיעו להסכמה מלאה ביניהן.

- כיתה ח' בנות החריפות והשנונות – בהצלחה באולפנה. אין ספק שכל אולפנה שתגיעו אליה תזכה בכן.

- כיתה ז' בנים, שעם כל העניינים שהיו, אי אפשר שלא להתאהב בהם. ילדים קסומים ומיוחדים. שאלו פעם את מפקד שייטת 13 כיצד הוא בוחר את הלוחמים שלו? מה מייחד אותם? איך יודעים לזהות אותם בין מאות ואלפי מועמדים? התשובה שלו הייתה פשוטה: נכון שתמיד, בכל טיול שנתי יש את המדריך שכל התלמידים הולכים אחריו בשביל, בתלם, בצורה מסודרת? ונכון גם שתמיד, אבל תמיד, בכל טיול יש גם הילד שבוחר ללכת בשביל אחר, בדרך שונה, לא כמו כולם? אותו אני מחפש, זאת הדמות של הלוחם בשייטת. כיתה ז' – זה אתם. תשמרו על עצמכם, אוהבים אתכם, אין עליכם!

- לחיבור המרגש בין הצוות שלנו לבין הילדים שלכם, תינוקות על הידיים, ילדים מחבקים, ילדים רצים בזרועות פתוחות, ילדים ששואלים אותנו שאלות חכמות ועמוקות.

"למה עוד נתגעגע:

- להודעות קוליות בווטסאפ. לא קלטתם שזה לא מקובל. טוב, אם את אישה בהריון עם תינוקת על הידיים ודוחפת ביד שמאל עגלה עם ילד קטן בפנים, ועוד שני ילדים, שאחד רץ קדימה יחף, והשני שוכב על הרצפה מאחורה בוכה, זה מתקבל איכשהו. אבל אם אתה גבר צעיר שסוחב מקוצר, צולבת, אקדח, 2 מחסניות אקסטרה והולך עם סנדלים – זה לא מתקבל, לזה אין מחילה. תכתבו, אל תקליטו.

- ל-20 טון עוגות בחושות ויבשות שמגיעות באהבה בכל יום שישי.

- לדילמה שהעסיקה את המלון ואת כיתה ג' במשך שלושה ימים רצופים – האם מאפה פיצה חלבי הוא "מיני מזונות", או אולי דווקא "שהכל נהיה בדברו"? היום ברור לנו שזה מיני מזונות, קל והגיוני.

- לקטשופ וצ'יפס (המניות של "אסם" הרקיעו שחקים בזכותכם), לערב החביתות של גפן בן שטרית ביום שלישי, ל"מוקפץ" של יום רביעי, למלוואח של חמישי ולשניצל עם חלה ביום שישי. וכמובן, שלא נשכח את ארבעת אבות המזון ואת פירמידת המזון: קורנפלקס, פנקייק, שוקו ומיץ פטל.

- למשחקי פינג פונג עם רשת שעשויה מקופסאות משחק של "טאקי", "חלומות" ו"חתחתול".

- לשולחן הוקי אוויר שהחזיק מעמד שעה אחת בדיוק, ואז הפך להיות שולחן אחסון של בגדים, ספרים ומוצצים.

- למאות בגדים, צעצועים, תיקים, מחברות וספרים שנשכחו בכל פינה אפשרית במלון.

- למשחקי "פיפא" בעמדת הפלייסטיישן, איזה טורנירים הרצנו שם!

"ואם אנחנו מדברים על געגוע: בסרט 'קנדהאר' יש סצנת סיום בלתי נשכחת: ראש המוסד האיראני מספר כי הוא תפס ועצר סוכן מוסד שפעל וחי הרבה שנים בטהרן. הוא אומר לסוכן המוסד אמת פשוטה אחת: 'אם אתה תישאר בטהרן יותר מדי זמן, אז מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. חייבים לחזור הביתה כדי להבין על מה נלחמים'. כשראיתי את הסצנה הזאת חשבתי על שלומית, ועל ההבטחה שלכם, ועל החזרה שלכם הביתה. אתם חייבים לחזור הביתה כדי לדעת על מה אתם נלחמים, על מה אנחנו נלחמים.

"אז מצד אחד, עצוב לנו מאוד שאתם עוזבים ורצינו כולנו לחגוג אתכם במלון גם את שני הרגלים שנותרו ואולי גם את הקיץ, אבל, מצד שני, יש לכם שליחות קצת יותר חשובה, שליחות שהיא גם השליחות שלנו במובן מסוים. לכו לשלום, אלוהים אתכם.

"אני רוצה להודות מקרב לב לצוות המדהים של המלון שפעל במסירות ובמקצועיות תוך הבנה של גודל השעה. צוות המלון התגייס למשימה מורכבת וחסרת תקדים, משימה, שהיא באופן מסוים משימה בעלת חשיבות ברמה הלאומית, והוא עשה זאת בפרק זמן קצר ודמיוני, תוך מחויבות אמיתית וכנה, אבל הכי חשוב: הצוות עשה זאת באהבה רבה ומכל הלב. צוות של אלופים!

"תושבי שלומית היקרים, אנו רוצים להודות לכם על האפשרות והזכות שניתנה לנו לארח אתכם. קיבלנו קהילה חזקה, ישרה וצנועה, קהילה שיודעת להעריך ולכבד, קהילה שהחינוך הוא נר לרגליה, קהילה שעמדה במבחן הכי קשה שאפשר – ויכלה לו. תודה על ההכלה, על שיתוף הפעולה המצוין, על ההבנה שלכם אותנו ואת הצרכים שלנו, תודה על התקופה הכי משמעותית והכי חשובה שהייתה לנו אי פעם!

"'וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' (הנביא ישעיהו).

שלכם תמיד, אלעד".

אנחנו לא רק נגד אנטישמיות

זה השער החדש של המגזין "טיים": "האנטישמיות החדשה". נח פלדמן, פרופ' למשפטים באוניברסיטת הארוורד, כותב בגיליון הזה על הצביעות ביחס לישראל כך: "יש הבדל מכריע. במהלך המתקפה של חמאס, מחבלים אנסו נשים ורצחו ילדים בכוונה תחילה. האמנה שלהם קוראת להשמדת המדינה היהודית. ישראל לעומת זאת פועלת נגד הטרור הזה, והיא זו שמואשמת ברצח עם".

אלה דברים חשובים, וזה לא מובן מאליו לשים זרקור כזה על התופעה, בפרט בעידן של צביעות והכחשה. הצפת הבעיה – היא חלק הכרחי מהפתרון.

אבל יש עוד קומה. הרב ד"ר ארי ברמן, נשיא ה"ישיבה יוניברסיטי" (אוניברסיטת YU) כתב לאחרונה כך: "חשוב לזכור שמטרת היהדות אינה להילחם באנטישמיות. אנחנו נלחמים באנטישמיות כדי שנוכל להתמקד במטרה המרכזית שלנו – להאיר את העולם, למלא אותו באמת ובטוב כפי שאלוקים ציווה אותנו, לרומם את העולם. אסור שנהיה מזוהים רק עם שנאה ועם כוחות שליליים. יש לנו בשורה חיובית!".

ו...

סיפור עתיק שמתאים מאוד לימינו: דמעות חנקו את גרונו של היהודי. הוא ישב מול הרב עובדיה (עבדאללה) סומך, מנהיג יהדות עיראק לפני כ–150 שנה, וכמעט לא הצליח לדבר. הוא התחיל לספר לרב על כל חטאיו ומעשיו הרעים, אבל בכה ולא הצליח להמשיך. "אין לי תקווה", אמר וכתפיו רעדו, "יש לי כל כך הרבה צרות ובעיות, אני אבוד".

הרב סומך שתק, הביט בו באהבה, וכשהאיש השתתק אמר רק דבר אחד: "ו…?".

האיש לא הבין למה כוונתו. הוא הביט ברב, חיפש רמז, ואז אמר: "לא הבנתי, זהו".

הרב חייך ואמר: "ו…?".

האיש עדיין לא הבין למה כוונתו. הוא הרי סיפר את כל צרותיו ובעיותיו עד הסוף, אין המשך. כאן הסיפור נגמר.

הרב סומך הסביר: "מתי מסתיים סיפור? כשאתה מחליט לסיים אותו. אפשר לספר על חטא, אבל אפשר להמשיך ולספר איך תיקנת. תמיד אפשר להוסיף סוף חדש לעלילה. הסוד הוא לא לעצור בייאוש, אלא תמיד להוסיף את ו' החיבור, את האות ו', שפותחת משפט חדש, אופק חדש, עתיד חדש. ו…?".

הרב סומך רמז לאיש שגם אם אנחנו מרגישים שיש לנו עכשיו אך ורק בעיות בחיים, זה לא תמיד סופי. גם כשמדובר במצוקה אישית שלנו, וגם כשנראה שהכול אבוד ברמה הלאומית — תמיד אפשר לנסות להוסיף את ו' החיבור, ולהמשיך את הסיפור לכיוון טוב יותר.