תהיי מעוררת רחמים: הרבנית ימימה מזרחי על ספק וחוסר ודאות

אז הבחירות לרשויות המקומיות מאחורינו, 

ובעצם, כל בוקר הוא בחירה; 

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. והבחירה הגדולה ביותר היא לבחור לשמוח. 

קמנו אתמול עם עוד לוחות שנשברו, 

עוד פנים יפהפיות של חיילים שנפלו. 

והרבי מפיאסצנה כותב כל כך יפה: 

וּצְרִיכִים שֶׁלֹּא לְהִתְרַגֵּל בְּצָרוֹת יִשְׂרָאֵל, 

כְּלוֹמַר, שֶׁרִיבּוּי הַצָּרוֹת לֹא יְטַשְׁטְשׁוּ וְלֹא יַקְהוּ אֶת הָרַחֲמִים. 

אַדְּרַבָּא! צָרִיךְ הַלֵּב לִהְיוֹת נָמוֹג מִצָּרוֹת כָּאֵלּוּ. 

הָרַחְמָנוּת שֶׁאָנוּ מְעוֹרְרִים בְּקִרְבֵּנוּ עַל יִשְׂרָאֵל זוּלָתֵנוּ – 

פּוֹעֶלֶת בַּמָּרוֹם לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל!

.

יש פה שתי אמירות מטלטלות:

א'. אתם עלולים להתרגל, חלילה, לצרות. 

הלב עלול להתרגל לפנים יפהפיות שהותרו לפרסום. 

"וּצְרִיכִים שֶׁלֹּא לְהִתְרַגֵּל!"

.

ב. "הָרַחְמָנוּת שֶׁאָנוּ מְעוֹרְרִים בְּקִרְבֵּנוּ". 

זאת אומרת שהרחמים הולכים לישון. 

הבנת?? הרחמים כבר לא יכולים לראות את הצער, 

הרחמים התעייפו. קשה להם לרחם עוד

והם מכסים את הפנים בשמיכה ותופסים תנומה. 

.

מה לעשות? 

צריך לעורר אותם: קומו, קומו! 

(במילים אחרות: תהיי מעוררת רחמים). 

ואז? מה קורה? 

.

אומר הרב'ה מפיאסצנה: מִתְעוֹרְרִים רַחֲמֵי הַשָּׁמַיִם. 

כשאדם מעורר בקרבו את הרחמים על אלמנה צעירה, 

על אם שכולה (ולצערנו בפעם ההרבה-יותר-מדי 

בחודשים האחרונים). 

אל תתנו לרחמים ללכת לישון, אפילו שזה הדבר 

הכי טבעי בעולם. אדרבה, תעוררו רחמים. 

מפני שהעם הזה צריך כל כך הרבה רחמים. 

הלב שלנו נשבר מיליון פעמים השנה הזאת

ורק שלא נקהה. 

עורו רחמים, עורו. 

.

אנחנו מדברים באמת על המקום הזה שאנשים לא יודעים

לאן זה הולך. 

הבחירות שראינו השבוע, יש בסופן הכרעה. 

אבל דברים שאין בהם הכרעה? 

האם ישוחררו השבויים או לא? 

האם תיגמר המלחמה הזו בניצחון שלנו או לא? 

דברים שאין בהם הכרעה הם הכי קשים בעולם. 

.

כאן הוא מגיע. חטא העגל. 

עגל הזהב שחוטאים בו בני ישראל בפרשה 

קורה בדיוק מהמצב הזה. 

למה הם עושים עגל? 

כי משה לא ירד אליהם חזרה ממתן תורה

אז הם פוחדים להישאר לבד. 

"זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, בֹשֵׁשׁ לבוא!"

הם יעשו עגל, כי איזה פחד זה 

להישאר בלי מנהיג. 

.

זה ההסבר המקובל לחטא העגל: הפנייה לתחליפים 

מקורה בפחד, בחרדת נטישה. 

אבל אני אומרת: לא נכון.  

הם לא עשו עגל כי משה לא היה איתם. 

עובדה – כשמשה רבנו נפטר, בז' באדר, הם לא עושים עגל 

והם גם לא נכנסים להיסטריה. 

הם בוכים אותו שְׁלֹשִׁים יוֹם, ויקברו אֹתוֹ בַגַּיְא, וזהו. 

אז למה הם עושים עגל כשהוא בסך הכול 

מאחר שש שעות?

.

והתשובה הכואבת: מפני שהספק – זה המצב הבלתי נסבל. 

"זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". 

חוסר הוודאות. "ספק" – בגימטרייה "עמלק", היצר הזה 

שמגיע ואומר זהו, זהו, זהו, אם את לא יודעת מה 

עומד לקרות אז זהו, החיים שלך הרוסים. 

ובנות עלולות באמת ליפול לתהומות האלה, "זֶה הָאִישׁ, 

לֹא יָדַעְתי מֶה הָיָה לוֹ, הוא יבוא בכלל? 

הוא קיים בכלל? הוא נברא בכלל?" 

.

וכשאנחנו לא יודעים ("מה יהיה עם הילד הזה? 

מה יהיה עם הבריאות, חלילה? מה יהיה עם הקשר הזה?"), 

אז הספק כל כך מבהיל. 

ואנחנו הרי רוצים כבר לדעת מה יקרה, ועכשיו! 

בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב!

וכשאין "בַּעֲגָלָא" אז אנחנו נפנים לכל מיני עֲגָלִים של שקר 

לרקוד סביבם כדי להגיד: אנחנו כן יודעים מה לעשות. 

אנחנו מעדיפים "ודאות" שקרית, דבילית אפילו, פאתטית,

רק לא להיות במקום של חוסר ודאות.