פורים עם הפרעת קשב: תשובות לשאלות הלכתיות חשובות

מה עושים עם ריטלין בתענית אסתר, ואיך מתמודדים עם חוסר ריכוז בזמן קריאת מגילה? תענית אסתר ופורים מביאים איתם שאלות הלכתיות מעניינות שנוגעות להפרעת קשב וריכוז ולסובלים ממנה. הנה כמה תשובות לשאלות נפוצות.

ריטלין בצום עם מים

אני מאובחן עם הפרעת קשב ולוקח כל יום תרופה המסייעת לקשב וריכוז, שאותה אני בולע עם מעט מים. האם אני יכול לקחת את התרופה עם מים גם בצומות (למעט יום הכיפורים), או שיש להימנע מכך?

נאמר בנביא (זכריה ח', י"ט) "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". צום הרביעי (שחל בחודש הרביעי מחדש ניסן, כי חדש ניסן הוא ראש לחדשי השנה) הוא שבעה עשר בתמוז, צום החמישי הוא תשעה באב, צום השביעי הוא צום גדליה, וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת. הסיבה שכל ישראל מתענים ארבע תעניות אלו, היא מפני הצרות שארעו בזמנים אלו, וכדי שנזכור את מעשינו הרעים ומעשי אבותינו, שגרמו לנו את הצרות שאירעו באותם מועדים, ועל ידי זה נתעורר לשוב בתשובה ולהטיב את מעשינו.

אמנם כשנאסר עלינו אכילה ושתיה, לא נאסר אלא רק דברים הראויים לאכילה, אבל דברים שאינם ראויים לאכילה או דברים שאין בהם שיעור אכילה (30 סמ"ק בערך) – אין איסור לאכלם בצומות. ולכן כדור שאינו נחשב "מאכל", מותר לבלוע אותו בצומות. ובפרט שאינו אוכל את הכדור כדרך אכילה רגילה, אלא בולע אותו. ולכן בצומות מותר לקחת תרופות, כדוגמות ריטלין.

ואם אינו יכול לבלוע את הכדור בלי מים, הדבר דומה למה שהתירו הפוסקים למי שכואב לו הראש בצום, לקחת אקמול וכדומה עם מעט מים, כיון שאין כוונתו להנות מהמים, אלא רק כדי שהכדור יחליק בגרונו. ולכן יכול לבלוע גם את הריטלין עם מעט מים. ובפרט אם ההפרעה גורמת לו לקושי בתפקוד היומי, שוודאי יש להתיר לו לקחת את התרופה עם מעט מים בצום.

לסיכום: מי שצריך לקחת תרופה לקשב וריכוז, מותר לקחתה גם בארבעת הצומות. ואם קשה לו לבלוע כדור, יכול לקחתו עם מעט מים רגילים. ובתשעה באב ניתן להקל רק מים מעט מרים, כגון שישים בהם תמצית תה חזקה ללא סוכר וכדומה.  

ריטלין בצום עם אוכל

בני בן החמש עשרה התחיל ליטול תרופה לקשב וריכוז, אבל קשה לו לבלוע את הכדור עם מים, ולכן בולע אותו עם חתיכת לחם וכדומה. האם מותר לו בצום לבלוע את הכדור עם מעט אוכל, או שבצומות יצטרך להימנע מנטילת התרופה?

מותר לבלוע כדור עם מים, כמפורט בתשובה הקודמת, אבל עם אוכל אסור. והטעם, כי שתיית מים לצורך בליעת כדור אינה נחשבת הנאת שתייה, והדבר דומה למי שנתקעה עצם בגרונו ששוטף את גרונו עם מים, שאינו מברך עליהם ברכת "שהכל". אבל כשמדובר באוכל, גם אם אוכל לשם בליעה בלבד, נחשב הדבר כאכילה, היות שגופו ניזון מהמאכל.

אמנם כל זה אם הוא נצרך לתרופה בעיקר כדי להתרכז בלימוד ובתפילות, אבל אם ההפרעה גורמת לנער לקושי בתפקוד היומי, כגון שאם לא ייקח התרופה ייגרר למריבות או שלא יצליח לשמור על סדר יום תקין – יש להחשיבו כמו חולה שאין בו סכנה, ויש להתיר לו לבלוע את הגלולה אפילו עם מעט אוכל.

לסיכום: נער שצריך לקחת תרופה לקשב וריכוז, ורגיל לבלוע את הגלולה עם חתיכת לחם וכדומה, אינו רשאי לבלוע את הגלולה עם אוכל בתענית, אלא רק עם מעט מים. ואם ההפרעה גורמת לו לקושי משמעותי בתפקוד היומי, יש להתיר לו לבלוע את הגלולה אפילו עם מעט אוכל (פחות מכזית). ובתשעה באב יש לעשות שאלת חכם.  

ממתקים לילדים בצומות

בני בן העשר אוהב מאד לאכול ממתקים, וקשה לו להתאפק. האם מאחר שאינו חייב לצום, מותר לתת לו ממתקים בצום? ומה הדין אם הוא קונה או לוקח ממתקים מעצמו, האם אני צריך למנוע זאת ממנו?

אם הילד הגיע לגיל שיש לו דעת להתאבל על חורבן ירושלים, שזהו בערך גיל תשע – לכתחילה יש למנוע ממנו ממתקים בתענית, כדי לחנכו שיהיו שותף במידה מסוימת בתענית עם הציבור, ולכן לא ראוי לתת לו ממתקים בצום. 

אבל אם הילד לוקח ממתקים או מעדנים מעצמו או שהולך וקונה ממתקים מכספו, אין צריך למנוע זאת ממנו, והדבר לא נחשב שההורים נתנו לו, כי הוא עושה זאת על דעת עצמו. ואין בזה חובת חינוך, כיון שמעיקר הדין אין חובה על הקטן להתענות בצומות כלל, ורק לכתחילה לא כדאי לתת לו, אבל אם לוקח מעצמו, אין צריך למנוע ממנו.

לסיכום: ילד מגיל תשע, אין לתת לו ממתקים בכל הצומות. ואם לקח מעצמו, או שקנה ממתק מהכסף שלו, אין צריך למנוע ממנו לאכול אותו. (להרחבת הדברים ומקורות ההלכה, ראה בספר "קשב רב" חלק ההלכות – הלכות המועדים).

חולם בזמן קריאת מגילה

אני סובל מקושי משמעותי ביכולת הריכוז, כך שאני נוטה לחלום גם בזמן קריאת המגילה. האם במצב זה אני יוצא ידי חובת מצות מגילה, או שאני צריך לחזור ולשמוע את הקריאה מהיכן שהתחלתי לחלום?

חשוב לדעת הלכה יסודית מאד בהלכות קריאת המגילה: אדם שלא שמע אפילו מילה אחת מהמגילה – לא קיים את המצווה, וצריך לחזור ולקרוא מאותו מקום שחיסר, ולהמשיך משם והלאה ברצף עד סוף המגילה.

כאשר אדם נרדם או אפילו נמנם בשעת הקריאה, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולשמוע מהמקום שבו נרדם.

כאשר אדם לא היה מרוכז בשעת קריאת המגילה, יש להבחין בין "חוסר הקשבה", שבזה יוצא ידי חובתו, ל"חוסר שמיעה" שאינו יוצא ידי חובתו. חוסר הקשבה הוא שדעתו של האדם הייתה מוסחת לעניין אחר, אך אם ישאלו אותו היכן החזן קורא, ידע להשיב. במקרה כזה יצא ידי חובתו אף שלא הקשיב למילים, כי מה שמעכב הוא השמיעה ולא ההקשבה. אך אם דעתו היתה מוסחת כל כך, שאילו ישאלו אותו מה קרא החזן כעת, לא יידע להשיב, נחשב שלא שמע וצריך לחזור ולשמוע מהמקום שבו הפסיק לשמוע, עד סוף המגילה. ואם אינו זוכר מאיזה מקום הפסיק, יחזור מתחילת המגילה, אך לא יברך שנית אפילו אם עבר זמן.

לכן מי שמכיר את עצמו שקשה לו להתרכז בקריאת המגילה, יקח מגילה כשרה או אפילו חומש, ויעקוב אחרי השליח ציבור מתוך הספר, ואם מוצא את עצמו שהוא מסתכל במקום שהקורא נמצא, זה סימן ששמע עד אותו מקום ויצא ידי חובתו ללא חשש, ואפילו אם חלם או חשב על עוד דברים במהלך קריאת המגילה.

לסיכום: מי ששמע קריאת המגילה והייתה דעתו מוסחת, כגון שחלם או חשב על דברים אחרים, אם דעתו הייתה מוסחת מעט, כך שאם ישאלוהו היכן החזן קורא יוכל להשיב – יצא ידי חובתו, מאחר ששמע, למרות שלא הקשיב. אך אם דעתו היתה מוסחת ביותר, כך שאם ישאלוהו היכן החזן קורא לא יוכל להשיב, צריך לחזור ולשמוע מגילה מהמקום שבו הפסיק. ומי שמכיר את עצמו שקשה לו להתרכז בקריאת המגילה, כדאי שיקח מגילה או חומש, ויעקוב עם השליח ציבור. (להרחבת הדברים ומקורות ההלכה, ראה בספר "קשב רב" חלק ההלכות – הלכות המועדים).

תרופה לפני קריאת מגילה

אני מעל גיל בר מצווה ומתמודד עם הפרעת קשב משמעותית, ולכן קשה לי מאד להתרכז בקריאת המגילה, ניסיתי לעקוב עם האצבע אחרי השליח ציבור, וזה לא עזר לי. האם אני מחויב ליטול תרופה לקשב וריכוז לפני קריאת המגילה?

תשובה. כאשר אדם מחויב במצווה, עליו לעשות מאמצים כדי שיוכל לקיים את חובתו. למשל, עליו להוציא הוצאות כספיות כדי לקנות תפילין ולולב וכדומה. מאמצים אלו כוללים גם דברים שקשורים לגוף, למשל מוטל על האדם לאכול ולישון כדי שיוכל ללמוד תורה. השאלה לגבי תרופות נובעת מכך שמצד אחד הן דומות לאוכל – משהו שאדם נוטל כחלק משגרת חייו כדי לתפקד בצורה תקינה, ומצד שני אינן דומות לאוכל – היות שאינן כמו תזונה רגילה, אלא נלקחות כדי לפתור בעיה מסוימת.

פוסקי זמנינו ישבו על המדוכה והציעו לפתור את השאלה מכיוון אחר. מאחר שאדם יכול לעשות מאמץ ולקרוא את המגילה בעצמו מתוך מגילה כשרה וכך יצא ידי חובתו אף אם דעתו תוסח באמצע, הרי שככל שאינו עושה כן, מוטל עליו לעשות השתדלות רבה יותר כדי לקיים המצווה. לכן, דעת רבים מפוסקי זמנינו שאדם שרגיל לקחת טיפול תרופתי להפרעת קשב, אם אינו יכול להתרכז בקריאת המגילה ברמה כזו שיחלום או דעתו תוסח מאוד, ואם ישאלו אותו היכן החזן קורא – לא יידע לענות, עליו לדאוג לכך שבזמן קריאת המגילה יהיה תחת השפעת טיפול תרופתי להפרעה, כדי שיהיה מרוכז בקריאה.

לסיכום: מי שיש לו הפרעת קשב, ומחמת כן אינו מצליח להתרכז בקריאת המגילה באופן שיוצא ידי חובתו (כנזכר בגוף התשובה), ורגיל לקחת טיפול תרופתי להפרעה, צריך לדאוג להיות תחת השפעת הטיפול התרופתי בזמן קריאת המגילה, ואפילו אם התרופה גורמת לו לחוסר מצב רוח או איבוד התיאבון. ישנה אפשרות נוספת, שיקרא בעצמו את המגילה בביתו מתוך מגילה כשרה, למרות שלכתחילה מעדיפים קריאה בציבור משום "ברוב עם הדרת מלך". (להרחבת הדברים ומקורות ההלכה, ראה בספר "קשב רב" חלק ההלכות – הלכות המועדים).

תרופה לילד מתחת לגיל בר מצווה

לבני בן ה- 12 ישנה הפרעת קשב, ולכן קשה לו מאד להתרכז בשמיעת המגילה, רציתי לשאול אם אני צריך לתת לו תרופה לפני הקריאה, כדי שיוכל להיות מרוכז בעת קריאת המגילה? ומה הדין באופן שהתרופה גורמת לו לחוסר מצב רוח או איבוד התיאבון?

שאלה זו חשובה ומעשית מאד. ותחילה יש להקדים, שיש חובה על האב לחנך את בניו לשמוע קריאת המגילה, כמו שצריך לחנכם בשאר המצוות. וגיל חינוך למצוות הוא מזמן שהילד יכול ויודע לקיים את המצווה באופן שהגדול יוצא ידי חובתו. ולכן גם בקריאת המגילה, גיל החינוך למצווה הוא מזמן שיכול לשבת ולשמוע את כל הקריאה מתחילתה ועד סופה, שהרי גדול ששמע קריאת המגילה, והחסיר כמה מילים, לא יצא ידי חובתו, ולכן גיל חינוך לקריאת המגילה הוא משעה שיש לילד יכולת להקשיב לכל קריאת המגילה, שזה בערך מגיל תשע או עשר, ומגיל זה צריך לחנכו לשמוע קריאת המגילה.

נראים הדברים, שאף על פי שילד עם הפרעת קשב, גם מעל גיל עשר, במקרים רבים אינו יכול להקשיב לכל הקריאה מהתחלה עד הסוף, מכל מקום אם לא יחנך אותו בגיל מסוים לשמוע קריאת המגילה, א"כ לעולם לא יתרגל לשמוע קריאת המגילה, ולכן צריך לחנכו מגיל שקטן בגילו יכול לשבת ולשמוע את כל הקריאה, שכאמור זה בערך מגיל תשע או עשר.

על כן, ילד שרגיל לקבל טיפול תרופתי להפרעת קשב, יש לדאוג לכך שיהיה תחת השפעת התרופה בזמן קריאת המגילה, כדי שיוכל להתחנך למצווה זו. ואולם, אם הטיפול התרופתי גורם לילד לחוסר מצב רוח או חוסר תיאבון, יש להימנע מלתת לו תרופה לפני קריאת המגילה, כי הדבר יפגום בשמחת פורים שלו. ויש מי שאומר שבמקרה כזה כדאי שהאב יקרא לילד את המגילה במקום שאין בו הסחות דעת, ואם יש צורך, יכול לקרוא לו אפילו בהפסקות. ואם עושים כן, האב לא יברך בעצמו, אלא הילד יברך רק את הברכות שלפני קריאת המגילה. ויש לעשות זאת בחכמה, שלא יהיה הדבר כמשא על הילד, וחנוך לנער על פי דרכו.

לסיכום: מגיל תשע או עשר, צריך לחנך את הקטנים לשמוע קריאת המגילה. ומי שיש לו ילד עם הפרעת קשב שרגיל לקבל טיפול תרופתי, ולא יוכל להתרכז בקריאת המגילה בלא הטיפול, צריך לדאוג שיהיה תחת השפעת התרופה בזמן קריאת המגילה, בתנאי שהתרופה אינה פוגעת בשמחת הפורים שלו. (להרחבת הדברים ומקורות ההלכה, ראה בספר "קשב רב" חלק ההלכות – הלכות פורים).

הרב משה שמואל דיין הוא מחבר הספר "קשב רב – הפרעת קשב בהלכה ובאגדה".